אחד העקרונות המנחים של משה דיין ביחסי ישראל־ארצות הברית היה לעקוף עד כמה שניתן עימותים, למעט בנושאים חיוניים לביטחון ישראל. והעיקרון הזה עלול לעמוד בקרוב למבחן.
שווה יותר מאלף מילים: למה פורסם סרטון משפחת ביבס דווקא עכשיו? | ד"ר לירז מרגלית
נתניהו במסר לביידן: "הממשלה קיבלה החלטה פה אחד"
לפי הפרטים שהודלפו, ליתר דיוק הושתלו ב”וושינגטון פוסט”, ממשל ביידן עומד לפרסם בשבועות הקרובים תוכנית “מזורזת” ו”מפורטת” עם לוח זמנים ברור להקמת מדינה פלסטינית ש”תחיה בשלום לצד ישראל”, נוסח שגרתי בתוכניות אמריקאיות לשלום שמתעלם מכך שבמציאות הנוכחית עלולה גם היא להפוך לשלוחה של איראן.
התוכנית קשורה ברעיונות לסיום המלחמה בעזה ובהסכם לשחרור החטופים. מעיד אחד הפקידים האמריקאים: “המפתח הוא עסקת חטופים” - משמע שחמאס הופך לבעל דבר מרכזי בתוכנית. גם ההסתייגות האמריקאית מתמרון ישראלי ברפיח נובעת אפוא משיקולים הנוגעים לתוכנית ולאו דווקא מהדאגה לתושבים העזתים.
חשוב להסב מבט לתוכנית עצמה שכוללת פירוק רוב ואולי כל היישובים הישראליים ביהודה ושומרון וקביעת בירת המדינה הפלסטינית בירושלים המזרחית, ובעיקר הכרה אמריקאית חד־צדדית במדינה הפלסטינית. בולטת במיוחד הפרת הגישה של ממשלי ארצות הברית בעבר שהתנתה כל הסדר במשא ומתן ישיר בין הצדדים.
ממשל בוש (האב) ומזכיר המדינה שלו ג’יימס בייקר לדוגמה, אף שהיחסים בינו ובין ממשלת שמיר לא היו תמיד על מי מנוחות, ראה בשיחות ישירות עיקרון יסודי בכל תהליך מדיני ותיאם עם ישראל את התנאים לוועידת מדריד, שכללו, בין היתר, את המשפט “ארצות הברית לא תתמוך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית”.
אין המדובר רק בעקרונות כלליים אלא בנושאים מרכזיים ביותר: גבולות, ירושלים, הקשר בין עזה ליו”ש, זכות השיבה של “הפליטים”, ביטול “האמנה הפלסטינית” שקוראת לחיסול מדינת ישראל ועוד.
גם אין התייחסות לזכויות ההיסטוריות של העם היהודי ביו”ש. הנשיא ביידן הצהיר בזמנו שלא ישרור שלום כל עוד הצד הערבי אינו מכיר בזכות העם היהודי למדינה משלו ואין סיבה לחשוד ששינה את עמדתו, אך זה איננו בא לביטוי בהצעות הנוכחיות. גם אין התייחסות למכתב הנשיא ג’ורג’ וו. בוש בזמנו לראש הממשלה שרון על הגבולות העתידיים שיהיו שונים מ”הקו הירוק” או לשינויים הדמוגרפיים (כלומר התושבים היהודים).
זו איננה התוכנית כולה ויש בה גם צדדים חיוביים - אחד המרכזיים הוא “נורמליזציה”, קרי כינון יחסים רשמיים בין סעודיה לישראל. בהחלט מטרה חשובה מבחינת ישראל, ואולי גם מבחינת סעודיה ואמריקה.
מנהיגי מדינות ערב כולם מייחלים לניצחון ישראלי מוחץ על חמאס שמסכן גם אותם, והפעולה המתוכננת של ישראל ברפיח היא חלק מרכזי בו שעשוי לקדם את ה”נורמליזציה”, בניגוד למה שאיראן וחמאס חשבו, אך לדידה של ישראל השאלה היא “מה יוקר חסדך” לעומת הסיכונים האפשריים.
ארצות הברית מציעה ערבויות ביטחון “לישראל ולפלסטינים”. עצם ההקבלה מעוררת תהייה, אך זה עלול גם להגביל את חופש הפעולה הביטחוני של ישראל בעתיד, שכן היא לא תוכל לוותר על עמדתה הבסיסית שבכל הסדר תישאר האחריות הביטחונית בכל השטחים, כולל בעזה, בידיה.
ייתכן, כמובן, שכל זה עדיין בבחינת “לכתוב על הקרח” ובשיקולי הבחירות של הנשיא ביידן שנמצא תחת לחץ מצד האגף השמאלי רדיקלי והאנטי־ישראלי במפלגתו, עוד יהיו שינויים לכאן ולכאן.
המפתח מבחינה זאת איננו בידי ישראל אלא בידי הבוחר האמריקאי, ולא רק שתוצאות הבחירות אינן ידועות, אלא גם ההשלכות המדיניות מבחינת המועמד שייבחר - בין שזה יהיה ביידן ובין שטראמפ (או היילי) - ועל הדיפלומטיה הישראלית להיות מכוונת לכל האפשרויות ובינתיים להרוויח זמן.
לא נשווה, כמובן, את הרעיונות בתוכנית המוצעת לדרישות ההזויות של חמאס ב”עסקת” החטופים, אך בשניהם יש מרכיבים שעלולים להביא לתוצאה שלילית ומסוכנת.
מצער שהתוכנית שנרקמת על ידי פקידי מחלקת המדינה וגורמים אחרים בממשל עלולה להחמיץ לא רק פתרון עתידי מעשי לבעיה הפלסטינית, רצוי בשיתוף ירדן ושיכלול נוסחה כזאת או אחרת של ממשל עצמי, אלא גם הסדר אזורי אמיתי מול האיומים הגוברים מאיראן ושלוחותיה כדי לאפשר למדינות המזרח התיכון למצות את הפוטנציאל הכלכלי והאחר הטמון בהן וש”הסכמי אברהם” ביוזמת נתניהו ובהפקת טראמפ הניחו את יסודותיו.
ישראל איננה שוללת את כל התוכנית, אך מצפה מידידתה האמריקאית לדון איתה ביסודיות ובפתיחות בסעיפיה, לרבות בלוח הזמנים המוצע - ובראש ובראשונה בחד־הצדדיות - והיא צריכה לגייס לעמדתה את תמיכת הגורמים הרלוונטיים בקונגרס, בתקשורת ובארגונים היהודיים, לא כדי להתעמת אלא כדי להגיע להבנות.