ממידע שהתפרסם לאחרונה עולה כי שב”כ והמשטרה המליצו בחשאי למשרד הפנים לדחות בחירות מקומיות בשבע רשויות במגזר הערבי.

את העיוורון המודיעיני יצרו גם אלה שמגלגלים דברי נאצה | חיים משגב
ככל שהימים נוקפים, מתחוור עד כמה נתניהו הוא המכשול לניצחון | רון טירה‎

לטענתם ארגוני פשיעה שחדרו לרשויות ישפיעו על תוצאות הבחירות. לכן הוצע להקים ביישובים אלה ועדות קרואות. משרד הפנים דחה את ההמלצות והבחירות התקיימו כסדרן. לאחרונה היו מספר מקרים שבהם שב”כ נדרש לפעול בתחום הפלילי, כגון בחקירות של גניבת נשק מצה”ל, אך המלצה מנהלית גורפת של שב”כ מעוררת קשיים בחברה דמוקרטית. סביר להניח כי אם היה מדובר בארגוני פשיעה במגזר הלא־ערבי לא היו ממליצים לדחות בחירות.

מעורבות בסיכול הפשיעה איננה במנדט של שב”כ. לפי סעיף 7(א) לחוק שירות הביטחון הכללי, הארגון אחראי לנושאי הביטחון הבאים: סיכול איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול ומניעת חשיפת סודות המדינה. היות שלפי החוק אין לשב”כ נגיעה לתחומי הפשיעה, בחרו בשב”כ להסתמך על סעיף 7(ב)(1) לחוק, שם נאמר כי לארגון סמכות לפעול “לסיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו”. לסעיף זה המאפשר לשב”כ לטפל בנושאים שלא הוגדרו בחוק אין דומה באף דמוקרטיה. מדובר בהרחבה משמעותית של כוחו לתחומים שאינם ביטחון לאומי. היינו במצב דומה במשבר הקורונה שבו שב”כ סייע באיתור חולים. הדבר נעשה בהוראת הממשלה ללא סמכות, אושר רק בדיעבד וגרר ביקורת ציבורית נרחבת וגם מבית המשפט.

מעורבות שב”כ בסיכול פשיעה במגזר הערבי מעלה שאלות קשות. האם הפשיעה כה קיצונית עד כדי ”פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו”? היכן תיעצר מעורבותו בנושאים פליליים אזרחיים? מי אישר לשב”כ לפעול כך ומה היו שיקוליו?

חוק השב”כ עבר בכנסת בשנת 2002, בשיא האינתיפאדה השנייה, כשתשומת הלב הציבורית הייתה מופנית לסיכול הטרור. לכן מופיעים בו נושאים שנראה שמשמעותם לא נדונה לעומק, כמו הסעיף המאפשר לשב”כ לפעול כאשר להערכתו מדובר ב”פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו”. לא ברור באילו תנאים מותר לשב”כ לפעול בתחומי פעילות הליבה שלו שאינם כבהגדרת סעיף 7(א). לפי הנוסח המלא של הסעיף ניתן להבין כי כוונת המחוקק הייתה ששב”כ יטפל רק בהיבטי ביטחון המדינה. בחוק לא נאמר מהו התהליך שבו יוכל לפעול בתחומים אחרים.

מעורבות שב”כ בתחומים שאינם באחריותו מעלה שאלות בדבר האיזון בין הביטחון לחופש הפרט, במיוחד בארגון חשאי בחברה הדמוקרטית. בימים אלה, כששב”כ מנסה להרחיב את סמכויותיו לביצוע עוד פעולות פולשניות הפוגעות בפרטיות, כמצוין בתזכיר חוק השב"כ (התשפ”ד־2023), ראוי לבחון את ביטול סעיף 7(ב)(1) שמכוחו הוא פועל בתחומים שלא יועדו לו וללא תקדים בחברות דמוקרטיות. 

הכותב הוא עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, לשעבר בכיר בשב"כ