ב”מלחמה ושלום”, הרומן הגדול של טולסטוי, קיימת הפרדה בין תיאורי החיים בעורף לתיאורי המלחמה. בארצנו הקטנטונת הפרדה כזו כמעט שאינה אפשרית. מאות אלפי המילואימניקים שגויסו למלחמה בעזה והרקטות של חמאס מזערו את ההפרדה בין החזית לעורף, ואם צה”ל יפלוש ללבנון, הטילים של חיזבאללה יבטלו אותה כליל, וראו את תרחישי העלטה שנדונו. אצלנו זה “או מלחמה – או שלום”.
ביידן: "הכדור נמצא בידיים של חמאס"; בכיר בארגון: "לא נתפשר"
חזית אפשרית: האם הרמדאן המתקרב מעלה את הדריכות גם בדרום?
חמישה חודשים נמשכת מלחמת עזה, וסיומה אינו נראה באופק. הישגיו של צה”ל ברורים – אך חמאס ממשיך להילחם גם אחרי שהמסגרות הפיקודיות שלו פורקו ברוב חלקי הרצועה, וללא הכרעה ברפיח ושליטה בציר פילדלפי הוא יוכל להתעצם מחדש.
הכרעה כזו, גם אם תאריך את המלחמה בחודשים, מתבקשת אחרי ה־7 באוקטובר. אך בל נשלה את עצמנו: בלא הסדר והעברת השלטון, רקטות לעוטף צפויות גם אחרי נסיגת צה”ל.
צבא חיזבאללה מונה כ־100 אלף לוחמים, מחזיק במערכת מנהרות תת־קרקעיות, וביכולת רקטית גדולה מזו של חמאס, לרבות טילים מדויקים וארוכי טווח. צה”ל – עם חיל האוויר, השריון ושאר הכוחות המיומנים שלו - יוכל לגבור על חיזבאללה ועל צבא לבנון כפי שגבר על חמאס.
אך המחיר שצה”ל, החברה הישראלית, התשתיות בארץ והכלכלה הישראלית ישלמו במלחמה כזו יהיה כבד, ויש להודות: גם כשחיזבאללה יורחק, וניתן יהיה להחזיר את אזרחי הצפון לבתיהם - לא ניתן יהיה למנוע שיגור רקטות מהיכנשהו בלבנון. יש להעריך שמלחמת לבנון השלישית, ככל שתהיה, תימשך זמן רב יותר ממלחמת עזה, אלא אם יושג הסדר כלשהו.
פירוס ניצח את הרומאים, ניצחון שאחריו נטבע המונח “עוד ניצחון כזה ואבדנו”. ישראל שאחרי שתי המלחמות הללו תהיה מדינה שאומנם ניצחה את שני אויביה המיידיים – חמאס וחיזבאללה, אך טרם דיברנו על שני מיליון הפלסטינים בגדה ובירושלים: האם ישבו בשקט?
בסוריה ובעיראק יהיו עדיין מיליציות פרו־איראניות שיבקשו לפגוע בנו, והחות’ים ימשיכו לשגר טילים לאילת ולספינות בים האדום - האם נצא למלחמה נגדם? ומה בדבר איראן, המפעילה הגדולה של המערכה נגדנו, שעלולה לפרוץ בינתיים אל הפצצה - האם נצא גם נגדה? האמריקאים לא העזו לעשות זאת. האם אנחנו נעז, ובלא תמיכת ארצות הברית?
ישראל שאחרי שתי המלחמות תאבד את תמיכת ארצות הברית שאפשרה לה לנצח ותהיה מדינה דחויה במערב ובשאר העולם. מצרים, ירדן ומדינות הסכמי אברהם עלולות לסגת מחוזי השלום. הסבב הצבאי הבא יהיה רק שאלה של זמן וצפוי להיות עצים ומסוכן יותר. בלחימה בעזה התגלו כוחנו הצבאי - אך גם מגבלותיו. האם יש אלטרנטיבה?
יש. קוראים לה שלום. שלום שארצות הברית והסעודים ניסו לקדם, וחמאס ניסה למנוע. העסקה הסעודית נמנעה גם בשל עמדת ממשלת ישראל נגד רעיון המדינה הפלסטינית. עמדה מובנת בהחלט אחרי הטבח, אבל האם זו צריכה להיות עמדתנו לעד, או שאחרי שנסיים להכות את חמאס על מה שעולל לנו, ההרס בעזה יומחש, וההרתעה תשוקם ככל האפשר, זו תהיה העת לפנות לדרך השלום?
כן, בחישוק שפתיים נאפשר, בשלבים ובהתניות, הקמה הדרגתית של מדינה פלסטינית מפורזת, שתכיר בנו בגבולות שיסוכמו. יש בהקמתה סיכון - אך גם תקווה: קץ הסכסוך, שלום עם העולם הסוני, קבלתנו במרחב, ועיקור המוטיבציה של איראן וגרורותיה להמשיך להילחם בנו. לפני ניצחון פירוס שממתין לנו עם התפשטות המלחמה, יש למצות את אפשרויות השלום.