"איפה הן הבחורות ההן?", שואל יהורם גאון בגעגוע לנשים הלוחמות של פעם. התשובה העדכנית ביותר לשאלה הזאת היא: "הן חזרו". 40 אלף נשים גויסו למילואים במלחמה הנוכחית בעזה, בהיענות של מעל 100%, ובתפקידי לחימה שונים ומגוונים, מחי"ר, תותחנים, ועד רופאות ופרמדיקיות. רק לצורך השוואה, במלחמת לבנון השנייה היה מספרן 2,200.
סקר חדש מגלה: כיצד השפיעה המלחמה על התפיסה כלפי נשים בצה"ל?
חיילות גיבורות בארצן: "המלחמה הראתה שאנחנו יכולות לעשות הכל"
השאלה אם נשים יכולות לשרת בחזית קיבלה תשובה מהמציאות. היענות הנשים להילחם, להתנדב, להשאיר בבית ילדים ואפילו תינוקות - ולצאת לחזית, רק מראה כמה פוספס המשאב הזה עד היום, וכמה טעו אלה שנפנפו בטיעונים פיזיולוגיים בדרכם לנפנף את הנשים מתפקידי לחימה. הדאגה לפריון, החרדה מפני נפילה בשבי, הסטטיסטיקות של פציעות - כל אלה היו תירוץ, שבזמן אמת לא מפריע לנשים להתייצב לכל משימה, מתי שצריך.
קיפוח מבני ומתמשך של נשים לא קיים רק בחזית הצבאית, אלא בחזיתות אזרחיות רבות - באקדמיה, במשפט, בפוליטיקה, בתעשייה, בתקשורת. אך בעוד שבצבא קיימים הסברים "מלומדים" להדרה, איך נסביר הדרת נשים ממקומות שבהם היכולת הפיזית לא משפיעה על הביצועים?
לדוגמה ניהול משרדי הממשלה: 30 גברים ואישה אחת מכהנים כיום כמנכ"לי משרדים. 1 בפברואר האחרון הביא לנו פריצת דרך: נציב שירות המדינה חתם על "החלטה" שמעתה רוב המנכ"לים שימונו - יהיו נשים. החלטה מרעננת. אלא ששלושה ימים אחר כך מונה מנכ"ל חדש למשרד האנרגיה. אותה הצהרה של נציב שירות המדינה מזכירה את האמירות: "מחר אני מתחילה דיאטה, מחרתיים אני מתחילה לעשות כושר, עוד שלושה ימים אני מפסיקה לשקר".
ובל נטעה, הממשלה לא לבד. מצב הנשים בכלכלה לא שונה: ב־35 החברות הציבוריות הגדולות במשק, המרכיבות את מדד ת"א 35, אין אף מנכ"לית, ובמדד ת"א 125, שבו 125 החברות הציבוריות הגדולות בישראל - מנכ"לית אחת בלבד. פחות מאחוז למגדר שמהווה 51% מהאוכלוסייה. האם הדירקטוריונים השונים פוחדים ממה שמנכ"לית אישה תחווה בשבי? או שהתפקיד עלול לסכן את יכולתה להביא ילדים בעתיד?
המלחמה הנוכחית היא משל למצבן של נשים גם בזירות אחרות ומשל למשאב האנושי המפוספס שנגרם לו עוול גדול: לא הנחיתות הנשית חוסמת את דרכן של נשים, אלא מקבלי ההחלטות שלא מזדהים באמת עם מסר השוויון בין המינים ולא מאמינים באפליה מתקנת שתיצור אט־אט עולם חדש.
ביום האישה הסכימו כולם שנשים בחזית - בכל חזית שבה הן רוצות להיות - זה מבורך. אבל מה זה שווה אם אין מעשים ואין תוצאות, והכל מסתכם בהצהרות ריקות ומס שפתיים? מה זה עוזר אם בפועל נשים ימשיכו להיות רוב מוחלט בכל חדר מורים או מעון יום ומיעוט מוחלט בכל דירקטוריון או קבינט? ולכן, דווקא השנה חשוב יותר ליצור חזית רחבה שלא משלימה עם מקומן של נשים במדרון האחורי, ולדרוש שבחקיקה, בהסברה, בהעדפה מתקנת או בחינוך, נשים יפסיקו להוות אחוזים חד־ספרתיים בפורומים המובילים.
הכותבת היא יו"ר ויצו