כשהיסטוריונים יחקרו איפה ומתי בדיוק התחילה המלחמה הקרה השנייה, יהיו שיצביעו על בניין האו"ם בניו יורק במרץ 2011. לאור חשש שקדאפי יפתח ברצח שיטתי של בני עמו שהתמרדו, ב-17.3 קבלה מועצת הביטחון של האו"ם את ההחלטה לאשר התערבות צבאית של קואליציה בינלאומית בלוב. ההחלטה התקבלה על ידי עשר מדינות תומכות ובהן ארה"ב.
כך לא מייצרים לחץ על חמאס: מספר החטיבות הלוחמות בעזה קטן מדי
לאן יוביל המשבר ביחסי ישראל-ארה"ב? "סיכוי אמיתי שנגיע לבידוד בינלאומי"
הגם שחמש המדינות הנותרות במועצת הביטחון, ובהן רוסיה, נמנעו, היה בהחלטה רגע היסטורי של הסכמה רחבה יחסית. בפעם הראשונה בהיסטוריה, מועצת הביטחון אשרה "התערבות הומניטרית", כלומר התערבות צבאית לצרכי הגנה על אוכלוסיה אזרחית.
אלא שבמימוש ההחלטה הקואליציה שהובלה על ידי מדינות המערב חרגה מהתוכן המוסכם שהתמקד ביצירת אזור אסור לטיסה, והביאו לחיסולו של השליט הלובי. הרוסים התעצבנו מאוד. נוצר קרע שלא התאחה מאז בין נציגות הגושים הגדולים במועצת הביטחון של האו"ם.
ואכן, ככל שההחלטות נגעו בנושאים רגישים צבאית וביטחונית, כמעט ולא היו מאז רגעים של קונצנזוס כזה. להיפך – מועצת הביטחון הפכה להיות אתר מרכזי להתנגשות בין ארה"ב לרוסיה, ולפיכך כאמור לזירה של מעין מלחמה קרה חדשה. כך למשל, לאורך כל מלחמת האזרחים בסוריה, החל מ-2011, מועצת הביטחון היתה משותקת בגלל התנגשות חזיתית בין הגושים.
ב-2014 פוטין פלש לחבל קרים באוקראינה – הפרה בוטה של הדין הבינלאומי – ומועצת הביטחון היתה חסרת תועלת. כמו ארה"ב, רוסיה היא מהחברות הקבועות במועצה, שלהן זכות וטו. בזכות הוטו הזה, הסכסוכים בסוריה ואוקראינה המשיכו מאז בדרגות שונות של עצמה, והפכו לסמלים של אזלת היד של האו"ם.
על רקע זה, החידוש הגדול שבהחלטת מועצת הביטחון מאתמול איננו בתוכן שלה, אלא בעצם החזרה לסוג של הסכמה בנוגע לסכסוך עכשוי ומתפתח. בדיוק כמו שרוסיה נמנעה ב-2011, כך ארה"ב נמנעת היום. בשני המקרים, יש בהצבעה כזו מסר מובלע של שיתוף פעולה. נכון, ההחלטה בעניין לוב ב-2011 היתה החלטה על התערבות צבאית, ולכן היו לה השלכות מרחיקות לכת יותר באופן מיידי.
אבל כאמור, נדמה לי שכדאי להתמקד לא רק בתוכן של ההחלטות, אלא בעצם העובדה ששתי ההחלטות התקבלו כעניין נדיר של מעין קונצנזוס בין-גושי. זה מה שפותח שאלות מעניינות על העתיד לבוא.
בהחלט ייתכן, כמובן, שההסכמה המובלעת כאן היא זמנית בלבד, ושלא ניתן להסיק ממנה כלום לגבי החלטות נוספות של מועצת הביטחון. רק לפני כמה ימים, רוסיה וסין התנגדו וכך חיסלו טיוטת החלטה שהאמריקאים הציעו, שגם היא דרשה הפסקת אש.
אבל מנקודת מבט אחרת, דווקא השינוי בעמדה של רוסיה וסין, שהוביל להימנעותן, ואיפשר לבסוף את העברתה של ההחלטה על הפסקת אש במשך הרמדאן, הוא מה שחשוב. מנקודת מבט כזו, ההסכמה השבירה שראינו בין התומכות לנמנעות עשויה להוביל לעוד החלטות בהן הגושים הניצים ימצאו את עצמם באותו הצד.
הדיון בתקשורת הישראלית בעקבות החלטת מועצת הביטחון היה, לכל היותר, על השאלה אם זו מחייבת או לא. מרבית הפרשנים מיהרו כמובן לחרוץ שלא. האמת היא שזה לא מדויק. גם אם ההחלטה לא ניתנת לאכיפה מיידית, היא כן מהווה דין בינלאומי שמחייב את מדינת ישראל.
אבל מה שיותר חשוב בעיני הוא לא מה שהיה אלא מה שיהיה. לאן עוד יכולה להוביל החלטה שהתקבלה בהסכמה בין גושית נדירה כל כך? די מעניין ששני הצדדים במלחמה הקרה החדשה יותר רוצים שהמלחמה בעזה תסתיים, משהם רוצים לא להצביע ביחד.
צריך לזכור בהקשר הזה שבעבר, החלטות של מועצת הביטחון התניעו תהליכים בינלאומיים דרמטיים. תקיפה צבאית של קואליציה בינלאומית היתה רק אפשרות אחת, שלא נראית רלבנטית במיוחד לאזורנו נכון לעכשיו.
אבל החלטות של מועצת הביטחון הובילו בעבר גם להקמת בתי דין לפשעי מלחמה, כפי שקרה ביחס למשברים ביוגוסלביה ורואנדה; הן העבירו חבל ארץ לנאמנות האו"ם, וכך לשליטתה של הקהילה הבינלאומית; והן בוודאי יכולות, באופן עקרוני, לשמש להרחבה של סיוע הומניטרי, ככל שהחברות במועצת הביטחון ימצאו לנכון.
כפי שבתי משפט במדינות שונות הדגישו לא פעם, אין כמעט מה שמגביל את סמכותה של מועצת הביטחון של האו"ם לפעול. בין היתר, אבל לא רק, בכוח.
פרופ' איתמר מן הוא חוקר דין בינלאומי ותיאוריה משפטית ופוליטית באוניברסיטת חיפה