אם רק תיענו לדרישות שלנו, מצבכם ישתפר לאין ערוך. כך בעצם אומרות לנו ארה"ב ומדינות מערב אחרות. אם לא תיכנסו לרפיח, תפסיקו את המלחמה נגד חמאס, ותאפשרו לרשות הפלסטינית לשלוט ברצועה ולהקים מדינה פלסטינית, האיומים בדבר הפסקת הסיוע הצבאי ייפסקו וההימנעות מהטלת וטו על החלטות נגד ישראל במועצת הביטחון לא תישָנֶה. יהיה לכם אף רווח נוסף, הם אומרים לנו – מיתון של התעמולה נגד ישראל ויהודי העולם.
בן גביר מבקש לבחון הכרה בנזקי רכוש כתוצאה מירי כטרור לאומני | פרסום ראשון
"נקבל פחות חטופים בחיים": צוות המשא ומתן נגד נתניהו והעסקה המסתמנת
רבים אצלנו כיום, כמו בעבר, נוהגים להאמין לדברים כאלה. הבעיה היא שהאמירות הללו מנוגדות לדרכו של עולם, ועל אחת כמה וכמה בכל הנוגע לישראל וליהודים. כשנכנענו לדרישות האמריקאים בקמפ דיוויד והסכמנו להכיר ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", וכן להטיל על נוכחות צה"ל ופעולתו ביהודה ושומרון מגבלות חמורות - הלחצים עלינו בעניין הפלסטינים לא רק שלא פסקו, אלא אף גברו.
וכשחתמנו כעבור שנים אחדות על הסכם השלום של אוסלו, שבעקבותיו היו אמורות בעיותינו הקשות להיפתר, לא רק שהשלום והשלווה לא באו עמם - אלא גם לא באה בשורת הקלה כלשהי מהמערב. במקומם, חווינו הרס ומוות מצד הערבים ולחצים בלתי פוסקים מצד אומות העולם.
גם כשעלתה על הפרק ההתנתקות מעזה, שאלו וקיוו – האם זו לא תביא להפסקת התקפות על חיילינו ורגיעה ברוכה מן הלחץ הבינלאומי? על השאלה הזו ניתנה מאז תשובה נחרצת, שהגיעה לשיאה ב־7 באוקטובר ובימים שחלפו מאז – שמהווה מענה גם לכל מי שהשלו את עצמם בעניין אוסלו.
מה מניע את המערב ואת ארה"ב להמשיך ללחוץ על ישראל, גם כשהיא עושה את הוויתורים הנדרשים ממנה? אין זה רק בגלל השקפת עולם פרוגרסיבית, שבמהותה היא אנטי־מערבית ותומכת באופן אוטומטי "בעולם השלישי" במלחמתו נגד האדם "הלבן" המדכא, שהוא אנחנו. גם אין הסיבה נעוצה – אפילו לא בימים אלה – רק בנוכחותם של 200 אלף מצביעים ערבים במדינת מישיגן.
ובוודאי, שהיא אינה תולדה של ראייה מוסרית אמיתית כלשהי. כי אם לאחר אורגיית הרצח והאונס וביתור הגופות של 7 באוקטובר – אורגיית בלהות שנתמכה על ידי האוכלוסייה העזתית – המבקרים אותנו מסוגלים "לרחם" על חמאס ונתיניו ולתקוף את ישראל על מלחמתה בעזה, אז מוסר אין כאן. לכל היותר, יש כאן העמדת פנים של מוסריות.
מלבד השקפת העולם הפרוגרסיבית, השיקולים הפוליטיים הפנימיים והמוסר המזויף, עומדת סיבה נוספת. זו קשורה לעמדה מדינית רבת־שנים של הפקידות הבכירה של הסטייט דיפרטמנט האמריקאי, כמו גם של הפקידות בממשלי ארצות אחרות במערב. בעיני הפקידים הללו - מנסחי המדיניות, ולעתים קרובות קובעיה הבלעדיים - הערבים המתנגדים לישראל חשובים לארצותיהם הרבה יותר מישראל. משום כך, במוקדם או במאוחר, הם נוטים לתמוך בדרישות של מתנגדי ישראל ואויביה.
אומנם, מפעם לפעם, בשעה של משבר חמור, הם נושמים בהקלה לנוכח העובדה שיש במזרח התיכון מדינה אחת שאפשר לסמוך עליה. אבל כמו כל אנחה, גם זו אינה נמשכת זמן רב. מיד אחריה שוב מופיעים הלחצים עלינו, שנועדים לרצות את רצונם של הערבים והמוסלמים העוינים.
ואילו הללו, על פי תרבותם ומסורתם, מפרשים כל היענות שלנו לתביעותיהם כחולשה ומחוות כניעה, וכהזמנה לתביעות נוספות מצדם. ואלה אכן באות, וללא הרף, ובעקבותיהן מגיעות גם הדרישות מן המערב, שמחרה מחזיק אחריהן. שום ויתור מצדנו לא יביא להפסקתן, ודאי לא לאורך זמן.
אומנם ויתור טקטי, בשאיפה להורדת לחץ זמנית, יכול לפעמים להיות בעל ערך כלשהו. אבל בדברים שהם בנפשנו - היענות לתביעות מביאה עלינו אסון. את זה הבין היטב דוד בן־גוריון לאחר הקמת המדינה, גם אם לא הבין את זה לצערנו לפני כן – כאשר לא נכנע ללחץ האמריקאי בדבר חזרתם של הפליטים. בעניין זה הוא לא זז מילימטר, כי ידע שהדבר יוביל להרס המדינה.
וכך גם היום – כניעה ללחץ בינלאומי להפסקת המלחמה ולהקמת מדינה פלסטינית תביא לא רק להתחזקות מחודשת ומכופלת של חמאס, אלא גם לערעור עצם קיומנו. כאן, כמו במקרים אחרים, לא הוויתורים הם הדרך.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי
[email protected]