מאז שעברתי לביתי בתל אביב, וגם כמה שנים לפני, ידעתי שכשתהיה לי קורת גג (עליה אשלם מחיר מופקע), אפצח במסורת של ציון המימונה אצלי. אחרי כל כך הרבה שנים בהן נאלצתי לחפש מימונה עבורי חרף שם המשפחה שלי, אני רואה בכך שליחות ואף שירות לציבור חבריי. ובינינו, שירות עצמי. וכמתבקש, גם השנה זה היה התכנון, עוד מחגי תשרי.
"שנאה כלפי ישראלים ברמות שלא ראיתי": עדות מטלטלת מאוניברסיטה מובילה בארה"ב
37 מיליון טונות של פצצות שלא התפוצצו: היקף הנזק העצום ברצועת עזה נחשף
ואז קרה מה שקרה, ולכל התכנונים של כולנו נוספה כוכבית למעלה. כמו בחוזים, המחייבים אותנו להסתכל גם על האותיות הקטנות ולהימנע מפזיזות המאפיינת את גיל הנעורים. המאוחרים. כוכבית כזאת שמזכירה לנו מה קרה לפני יותר מחצי שנה, ולמה אנחנו עדיין לא יכולים להמשיך הלאה ולנסות, איכשהו, להחלים מהמתרחש.
החטופים. שוב אותה תקווה שנזכה לראות את התמונות הללו, של מיליון האמבולנסים המחכים לרכבים של הצלב האדום, את האכפתיות המזויפת והחיוכים המעושים של כל מי שמלווה את החטופים, כאילו הם משיבים אותם מחופשה מעבר לים, אבל הכי חשוב – את בנינו ובנותינו חוזרים סוף סוף הביתה לשטח ישראל, מבינים שהם יכולים לנשום לרווחה.
אני ממש לא מתיימרת להיות בעלת הדעה בנושאים ביטחוניים ובהשלכות הפעולה ברפיח, ומעולם לא ניסיתי, אבל כשמפזרים שוב אדי אופטימיות זהירה באוויר, מי אני שאפקפק. מצד שני – הבנו לפני קצת יותר משישה חודשים שכנראה שהחלפת הנחרצות בקורטוב של צניעות לא תזיק, בעיקר בדרגים הגבוהים ובלשעברים למיניהם, בכירים בדימוס ככל שיהיו.
הלוואי שעד המימונה ביום שני בערב, שהיא בתכלס הזדמנות לפגוש את האנשים היקרים לי (חוץ משניים יקרים במיוחד שטסו לירח דבש ויקבלו שידור חוזר) בתקופה בה זה כל כך לא מובן מאליו, כבר לא אצטרך לצפות כיסא אחד במפה צהובה, לקשור סרט צהוב לרגלו, ולהציב אותו במקום בולט בבית.
אני לא יודעת אם זה יקרה, מאחר וגם אם נזכה לנס ויחלו פעימות העסקה עדיין יישארו שם אנשים משלנו, אבל אין ברירה אלא לקוות. לקוות לסרטונים הללו יום יום, של אותן פעימות, שנדמה שהצלחנו להתרגל אליהם. כמו שהתרגלנו בקושי לשגרה המעיקה בלעדיהם. עד אז – להזכיר לכל מי שרק אפשר שהם עדיין שם. איך? יש לכם יד חופשית.