זהו. כנראה שאיכשהו אנו מגיעים לסוף המלחמה במובן הידוע והמוכר של מלחמות ואף קיבלנו איתות ברור השבוע מידידתנו הגדולה ארה"ב. למרות הסרת המגבלות בתחום הסיוע ההומניטארי וויתור על מנוף לחץ קריטי על חמאס, למרות הוצאת כמעט כלל כוחות צה"ל מהרצועה במהלך פברואר האחרון ופרקטית הפסקת הלחימה, ולמרות השהיית המאמץ הצבאי ברפיח במשך מספר חודשים רב - החליטה ארה"ב ועם הודאה פומבית של לא פחות ולא יותר נשיא ארה"ב, על השהייתו של משלוח לישראל של תחמושת כבדה מסוג מסוים.
היום שאחרי: בהיעדר שיתוף פעולה מישראל - ארה"ב קובעת עובדות בשטח
"זה או זה": החשיבה שמשחקת היטב לידי חמאס | סא"ל (במיל') עמית יגור
במאזן הכולל זה כמעט כמו "גם אכלת את הדגים המסריחים וגם גורשת מהעיר". אישית, אני לא מאוד מוטרד מנושא הסיוע הצבאי לישראל, ולהערכתי ברגעים אלו הבית הלבן עושה בקרת נזקים למהלך השגוי שבו נקט, והסיוע יימשך גם יימשך ולו רק בלחץ הבוחרים היהודיים של המפלגה הדמוקרטית והצ'קים הפוליטיים השמנים שגורף טראמפ מדי יום לכיסו.
אני כן מוטרד, מזה שהגענו לצורך של ארה"ב לאותת לישראל בזמן מלחמה. זה אומר שמשהו מאוד בסיסי לא עובד כאן, ושלא מתנהל כמעט שיח בחדרי חדרים בין המדינות. זה אומר שהאמון בין דרגי הממשל בשתי המדינות שואף לאפס. יותר חמור - זה אומר שמדינת ישראל לא הצליחה למנף את הסכמתה להיעתר לבקשת ארה"ב ולהגיב באופן דל יחסית למתקפה האיראנית, לכדי שיח אינטימי ולקרדיט אמריקני מחודש.
המשמעות ברורה ואין לה קשר לשאלה אם ארה"ב צודקת אם לאו - אנו קרובים מתמיד לכך שארה"ב תנסה לכפות על ישראל את סיום המלחמה. למרות דברי הרהב אצלנו - אם ארה"ב תרצה בזה - זה ככל הנראה יקרה. לשם כך, עלינו להתחיל להבין שבעל המאה הוא גם בעל הדעה, ולהפסיק להיות צודקים מולו. צריך להיות חכמים ולהפנים מה חשוב לו לא רק ברמה הטקטית.
בניתוח קל ופשוט ניתן להבין שארה"ב חותרת לפתרון קבע של שתי מדינות, ומבחינתה, והממשל הנוכחי באמת מאמין בזה, זו הדרך היחידה למנוע אירועים דוגמת ה-7 באוקטובר. מבחינת ישראל והציבור בישראל זה ממש לא על הפרק כעת, וזה מה שיביא אירוע 7 באוקטובר נוסף, לא כל שכן המשך השליטה הביטחונית הישראלית ברצועה גם ביום שאחרי. כלומר- הפוך. בדיוק הפוך.
איך מגשרים על הפער? מסתכלים על האינטרסים הנוספים שחושבים לארה"ב בעיתוי הנוכחי: נורמליזציה עם ערב הסעודית, גוף שלטוני פלסטיני כלשהו ברצועה ביום שאחרי ברמה האסטרטגית, הימנעות כמעט מוחלטת מפגיעה באוכלוסייה אזרחית ברצועה והכנסת סיוע הומניטארי למניעת תמונות רעב.
והאינטרסים הישראלים למול זה - פירוק חמאס כגוף צבאי ושלטוני והשבת החטופים, אי לקיחת אחריות אזרחית על אוכלוסיית עזה ביום שאחרי, הימנעות, כמעט בכל דרך, מפתרון של שתי מדינות ונורמליזציה עם ערב הסעודית ומדינות האזור מול איראן. החוכמה היא להתחיל כבר לגעת ב"יום שאחרי" - לראשונה לתת אופק לסיום המלחמה - זה להערכתי המפתח לגישור על הפערים ולבניית אמון מחודש בין הצדדים.
זה גם יערער מאוד את חמאס ואת תמונת הניצחון שהוא מבקש לבסס בפן השלטוני כשהוא אינו חלק ממערך היום שאחרי, ויאפשר במקביל להכניס גורמים חדשים למשוואה בדמות מדינות האזור והקהילה הבינ"ל. איך עושים את זה? בעוד המבצע הצבאי ברפיח מתנהל (בדרך כזו או אחרת), על ישראל לפעול במקביל ליצירת חלופה שלטונית לחמאס ברצועה כבר עתה ובהקדם.
קודם כל, יש להתחיל בשיח אינטימי עם ארה"ב על תפיסת היום שאחרי בעזה שתכלול חלופה שלטונית לחמאס בדמות כוח בינ"ל ואזורי שייטול אחריות אזרחית בשלב ראשון (לפרק זמן לא מוגבל) על האוכלוסיה והטיפול בה. שנית כל, יש לכנס, בהובלת ארה"ב כמנוף, מפגש איזורי רב משתתפים שבו תוצג התפיסה ומה נדרש מהמשתתפים, ומהו מנגנון הביצוע עצמו. שלישית כל, אפשר להעביר חוטר ולנסות איך זה עובד במקום נקודתי – העברה כבר עתה של מעבר רפיח (הצד הפלסטיני כמובן) לשליטה של גורמים/ארגון/כוח אזורי ובינ"ל משולב.
במקביל וכדי שלא לפגוע במאמץ האסטרטגי של יצירת תחליף לחמאס ברצועה (שהוא המאמץ החשוב והדחוף כרגע) - לא להיכנס לרפיח להשמדת גדודי חמאס הנותרים, אך גם לא לוותר עליה כדי שלא לאפשר לחמאס תמונת ניצחון שתפורר את המאמץ האסטרטגי למציאת חלופה לו.
לכן התשובה הכי טובה בעיתוי הזה היא סגר על רפיח ובידוד חמאס והנהגתו שם. זה לא בא לבד - במקביל, יש להבהיר שביתר הרצועה הסתיימה המלחמה ושהאוכלוסיה (לאחר בידוק צה"לי קפדני) משוחררת ויכולה לשוב לביתה, תחת אזהרה כי כל מוקד טרור שיימצא ייפגע, גם אם זה בקרבת אוכלוסייה אזרחית.
המסר לעולם - המלחמה הסתיימה! ישראל תוסיף לפעול רק נגד המוקד שבו מוחזקים חטופיה, תדאג שחמאס לא יפגע בכוח השלטוני החדש ברצועה ותוסיף להחזיק את כוחותיה במסדרון נצרים כאמצעי לשליטה ביטחונית, הגנה על יישובי העוטף וסיוע אזרחי לאוכלוסיה העזתית או לכוח האזורי/בינ"ל אם יידרש כזה.
זה יאפשר הורדה דרסטית של מפלס הלחץ האמריקני, תחילת הסדרה של דעת הקהל העולמית וצמצום משמעותי של המחאות, ירידה בהתקפות חזבאללה מצפון ובעיקר - יצירת חלופה שלטונית לחמאס וחידוש המגעים לנורמליזציה עם ערב הסעודית שהיא בבחינת טאבו לחמאס ולאיראן ואותה ניסו הן למנוע בעיתוי מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר
בשורה התחתונה - במקום שארה"ב תכפה עלי ישראל את סיום המלחמה בתנאים גרועים לישראל, ישראל עדיין יכולה לעצב את סיום המלחמה ואת היום שאחריו ביוזמתה ובהתאם לאינטרסים שלה. כל שנדרש הוא להיות חכם ולא צודק הן בפעילות בשטח ובעיקר מול ארה"ב. סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים