מלחמת יום הכיפורים בחזית רמת הגולן הציבה בכותל המערבי כמה גיבורים ויחידות שנחקקו בזיכרון  ההיסטורי הציבורי: קהלני, יאנוש, חטיבה משוריינת 7 והלחימה בעמק הבכא, כוח צביקה. כולם, בגבורה עילאית, תרמו להצלת רמת הגולן. אבל, דומני שישנו כוח אחד שמשום מה לא זכה להיכנס בצורה הראויה לפנתיאון הגבורה של חזית רמת הגולן. כוונתי לכוח טייגר, פלוגת טנקים מגדוד 82 , חטיבה 7, בפיקודו של סרן מאיר זמיר (כינויו ברשת הקשר היה "טייגר"), שתרומתו להצלת רמת הגולן הייתה משמעותית ביותר. 

בספר הרשמי למחצה של פיקוד הצפון על המלחמה, "הסורים על הגדרות" (עורך: דניאל אשר) ישנן 10 שורות בלבד על מעשה הגבורה של הפלוגה. הן אומרות שפלוגת זמיר (עם שבעה טנקים בלבד) נשלחה לבלום חטיבה משוריינת סורית שנעה צפונה על ציר הכביש הראשי מכיוון פתחת כודנה (במרכז חזית הגולן) לעבר קוניטרה, דהיינו הייתה צפויה להגיע לעורף חטיבה 7. במארב לילה השמידה הפלוגה כ־ 40 טנקים ונגמ"שים סוריים. החטיבה הסורית (מספר 43)  נבלמה, ולמעשה חדלה לתפקד בהמשך המלחמה.

זה היה מארב לילה קלאסי, מודל של מקצוענות ומנהיגות קרבית. שבעה טנקים בלבד השמידו את כל החוד של החטיבה המשוריינת הסורית בקרב שהתנהל מטווחים של אפס. אגע בשתי נקודות עקרוניות הראויות לדעתי להיחקק בזיכרון ההיסטורי שלנו. 

האחת, המשמעויות האופרטיביות של המארב. העורף של חטיבה 7 ניצל, והיא יכלה לנהל את קרב ההגנה שלה בעמק הבכא מצפון לקוניטרה. אילו לא הצליח זמיר לבלום את החטיבה הסורית, אפשר להניח די בוודאות כי כל מערך ההגנה של חטיבה 7 היה משתבש לחלוטין, ולסורים היה הרבה יותר קל לפרוץ ולנוע לעבר הירדן בצפון רמת הגולן.


גולדה מאיר ומשה דיין עם חיילים בגולן במלחמת יום כיפור. צילום: רויטרסגולדה מאיר ומשה דיין עם חיילים בגולן במלחמת יום כיפור. צילום: רויטרס


השנייה, המשמעות הסמלית. הפלוגה של זמיר לא איבדה טנק אחד, לא נהרג בה חייל אחד באותו מארב לילי מול חטיבה משוריינת 43 הסורית. עשרות כלי רכב משוריינים סוריים נשארו שרופים למחרת בשטח המארב (מול היישוב אלוני הבשן כיום) ואף טנק ישראלי. זו תמונה נדירה במראות מלחמת יום הכיפורים שהציבור הורגל בהם.

ולא רק זאת; בקרבות האחרים שניהלה הפלוגה של זמיר – בהמשך קרבות הבלימה בצפון הרמה, ולאחר מכן בקרבות של כיבוש המובלעת הסורית – לא איבדה הפלוגה אף טנק ואף לוחם. יד המזל? מקצועיות שאין כדוגמתה? דומני שמדובר כאן בתופעה ייחודית שאין כדוגמתה בכל תולדות השריון, לפי הידוע לי.
 

כמעט תמיד מלווים מעשי גבורה באבידות, זה טבען של מלחמות ומהות הגבורה. כנער, התחנכתי על סיפור הגבורה של המ"פ משה בריל במלחמת סיני ב־ 1956 , שכבש את היעד המצרי בסיני, סכר הרואיפה, עם הטנק שלו וזחל"מ הסמ"פ, כאשר כל טנקי הפלוגה פגועים.

קראתי בזמנו כתבה שכותרתה הייתה "יחידה ללא אנדרטה". רוצה לומר שלכל יחידה יש אנדרטה כי יש נופלים, ישנו שכול, ישנם זיכרונות מרים. לפלוגה של סרן זמיר (לימים תמרי) אין אנדרטה, כי לא היו נופלים. והייתי מוסיף ממד נוסף: ראויים זמיר ופלוגתו ל"אנדרטה" שתנציח את מעשי גבורתם, אנדרטה להישג הגדול ביותר בכל מלחמה ומעשה גבורה: בלי אבידות בנפש ובחומר.