כשמדברים על ירידת קרנם של בתי הספר לתקשורת, צריך לדבר קודם על ירידת קרנה של התקשורת. כשראש הממשלה עושה באופן קבוע דה־לגיטמיציה לתקשורת הסמולנית העוינת; כשנגד אותו ראש ממשלה מתנהלת חקירה בגין שיחות שקיים עם מו”ל של אחד העיתונים הגדולים בניסיון לסגור עסקה שתבטיח לו שינוי של אופן סיקורו; כשפוסטים עילגים בפייסבוק זוכים לאימפקט גדול יותר מזה שזוכים לו מאמרים של טובי הכותבים; וכשהתקשורת מדשדשת איפשהו בתחתית מדד אמון הציבור, שנייה רק למפלגות, שזוכות לחוסר אמון מוחלט – אז מה הפלא?

ובינתיים, ביקום מקביל, כאילו לא חל פיחות במעמדה של התקשורת, מתקיימים בתי הספר לתקשורת, אלה שפועלים במסגרת האוניברסיטאות והמכללות ואלה שפועלים באופן עצמאי (יוזמות של גופי שידור לדוגמה, וגם יוזמות עצמאיות). שם, התקשורת היא עדיין המקום הכי משפיע, הכי זוהר והכי חשוב. מנהלי השיווק של בתי הספר ימכרו לאותם צעירים, מבולבלים יותר או פחות, שממש אצלם תיפתח בפניהם הדלת הנכספת לעולם הזוהר של התקשורת.

אבל האמת היא שזו פיקציה. זה מתחיל באשליה שמנסים למכור לסטודנטים של תעשייה זוהרת ("חולמים לעשות את זה בעולם האמיתי?" "רוצים להיות דני קושמרו?"), זה ממשיך ברשימת הבוגרים, שבה כל תחקירן זוטר בתוכנית בוקר משודרג לכתב שטח, ומסתיים ברשימת המרצים, שלצד אנשי אקדמיה מכובדים ומוערכים, יימצאו בה תמיד מרצים או מתרגלים מהפן המעשי, שחלק מהם, נגיד את זה בעדינות, לא ממש נמצאים בשלב בחיים שבו הם כבר יכולים להעביר את הידע שלהם הלאה. אבל העיקר שיש להם טייטל מפוצץ, יותר או פחות. אני זוכרת שכסטודנטית לתקשורת, אחת המתרגלות שלי הייתה כתבת במקומון. אז, כסטודנטים, נשאנו אליה עיניים בקנאה. היום זה נשמע לי כמעט הזוי שכתבת צעירה במקומון (בלי להעליב, כן?) נבחרה ללמד אותנו על עיתונות, עוד לפני שהיא בעצמה הבינה לגמרי מה זה אומר להיות עיתונאית.

שלא תבינו לא נכון, אין לי דבר וחצי דבר נגד לימודי תקשורת. גם אני בוגרת תואר בתקשורת בעצמי, וממש לא מצטערת שבחרתי במסלול הלימוד הזה. הבעיה היא שחוגי התקשורת, במקום להציג לסטודנטים את תמונת המצב לאשורה, של עבודה סיזיפית ולא ממש מתגמלת, מציגים עולם שלא קיים במציאות ומוכרים להם אשליות כאילו אפשר ללמד אותם להיות ארז טל או רינה מצליח או אסי עזר, בשעה שבמציאות, מתי מעט הופכים לטאלנטים או לאנשי תקשורת בכירים.

אז יחלפו שנה, שנתיים, חמש שנים אחרי סיום הלימודים, ופרחי התקשורת יגלו שמההבטחות הגדולות לא נשאר הרבה. ואכן, רבים מבוגרי בתי הספר לתקשורת מוצאים את עצמם לאחר תקופה קצרה של עבודה בתחום, נפלטים, ובעיקר פולטים את עצמם החוצה באכזבה כשהם מגלים שלא כל כתבת במקומון הופכת להיות יונית לוי ולא כל מלהק זוטר למנחה “האח הגדול”. וזו, חייבים להודות, חתיכת סקופ.