אין זה מקרה. אנחנו ממעטים לדון בנעשה בעזה. הרצועה סגורה ומבודדת, ובשיח הציבורי היא כבר כמעט "נון־אישיו". מדי פעם היא מבליחה לסדר היום סביב עוד הסכם פיוס בין חמאס לרשות - שלא יניב שום דבר - סביב אספקת החשמל, ובעיקר כאשר צה"ל חושף מנהרת טרור או כשנורות רקטות על יישובי העוטף. אבל מה באמת קורה בעזה? מהם זרמי העומק ברצועה ומה המשמעויות שלהם על ישראל? כמה שעות חשמל יש לתושביה? מהי רמת האבטלה? למידע זה משמעויות גדולות בכל הנוגע לפוטנציאל ההסלמה בין ישראל וחמאס.
בשנת 2015, בעקבות צוק איתן ומבצעים קודמים, פרסם האו"ם דוח בשם "עזה 2020", הכולל תחזית קודרת מאוד לעתיד הרצועה. מאז עודכן הדוח מספר פעמים, כולל לאחרונה. בדוח המעודכן צופה האו"ם כי בתוך כשלוש שנים תגיע הרצועה למצב שבו לא תוכל להתקיים. בניתוחו מדגיש האו"ם את מצב התשתיות הרעוע והמתדרדר. להערכת הארגון, מערכת מי השופכין תקרוס, מאגרי מי השתייה יתרוקנו, מערכת הבריאות תסבול ממחסור גובר במיטות ובתשתיות, אספקת החשמל תצומצם אף יותר, ועזה תסבול ממצוקה בשטחי מגורים. לכך מצטרפים נתוני אבטלה של לפחות כ־45%, ירידה משמעותית בתמ"ג ותלות הולכת וגוברת בארגוני הסיוע הבינלאומיים.
גם אם נקבל את ההנחה כי חמאס הוא האשם המרכזי במצב בגלל ניהולו הלקוי את הרצועה, שחיתות והסטת משאבים לטרור על חשבון האוכלוסייה ושיקום תשתיות, כמו גם את הטענה כי לאו"ם אינטרסים שונים מאלו של ישראל, וכי חלק מהדוח מוטה ומוטעה - עדיין אין ספק כי הדוח מצביע על קו מגמה מדאיג המחייב פעולה.
הרתעה עם כוכבית
הנחת היסוד של גורמי הביטחון היא כי ההתרעה הישראלית עובדת וחמאס איננו מעוניין בהסלמה, למרות המצב הכלכלי המתדרדר (באופן שעלול להשפיע על משילותו ברצועה). לטעמי הנחת יסוד זו בעייתית ומאותגרת בימים אלו ביתר שאת.
עד היום קיים ויכוח בין גורמי המודיעין השונים בנוגע לסיבות שהובילו להסלמה ולמבצע צוק איתן. גם אז התפיסה הרווחת (ולטעמי, בזמנו, הצודקת) הייתה כי הארגון אינו מעוניין בהסלמה. בפועל, כידוע, הנסיבות הובילו להתדרדרות וללחימה. האם המצב כיום שונה? עד כמה חזקה ההרתעה הישראלית מול חמאס?
רבות נכתב על ההרתעה, משמעויותיה והדרכים לשמר אותה. בהפשטה, מדובר במדיניות אסטרטגית שנועדה למנוע מצד מסוים לבצע פעולה נגד הצד השני, בגלל ההבנה שהתגובה לפעולתו תסב לו נזק הגדול מהתועלת הצפויה לו. למדיניות זו קשיים מובנים. העיקריים שבהם - פער בתפיסת המציאות בין שני הצדדים, ופער בהבנת הסיטואציה ומשמעויותיה (מיסקלקולציה). במקרה של ישראל מול עזה יש להוסיף גם את העובדה כי ברצועה פועלים גם ארגוני טרור נוספים, בעלי אג'נדה אחרת מזו של חמאס. ותמיד ישנה הסכנה של אירוע ספציפי שתוצאותיו יאלצו את הצד השני להגיב.
כיום, כאמור, המצב הכלכלי רע אף יותר מבעבר. הקשר של הרצועה עם מצרים יודע עליות ומורדות, אך לא השתפר משמעותית, ומעבר רפיח עדיין סגור כמעט הרמטית. מעורבותה של איראן ברצועה לא נחלשה (נהפוך הוא), ולראיה, דבריו של מנהיג התנועה ברצועה יחיא סינואר, שהודה השבוע בכנס בעזה בפה מלא בסיוע איראני נרחב לתנועה, כמו גם התייחסותם של גורמי ביטחון ישראליים בימים האחרונים לסיוע כספי כזה ולהכוונה מטהרן לירי רקטי מעזה. הסיוע הכלכלי הנדיב מקטאר בסכנה לנוכח המתיחות בין הקטארים לבין סעודיה, והפיוס הפנים־פלסטיני לא מוביל לשום מקום (יתרה מכך, בעיני בכל פעם שחמאס מגיע למצב של פיוס, יש בכך משום אינדיקציה כי הוא מצוי במצוקה גוברת).
לכך יש להוסיף את השינוי המתהווה לאורך הגבול, שעיקרו בניית מערך המכשול המשופר מול עזה, בדגש על מכשול נגד מנהרות התקפיות, ואת חשיפתן של מספר מנהרות בעת האחרונה. אלו מקרבים מצב חדש, שבו תילקח מחמאס אחת מיכולותיו האסטרטגיות, שבה השקיע משאבים ומאמצים רבים בשנים האחרונות.
הצטלבותם של גורמים אלו מגבירה להבנתי את הסבירות להסלמה ברצועה, עד כדי מהלך יזום של חמאס מול ישראל.
אז מה צריך לעשות? לצד הנדבך הצבאי שעיקרו הגברת האיסוף והפעילות המודיעינית, כמו גם שיפור דריכות הכוחות הפועלים בגזרה והמוכנות של אלו הצפויים להיות מופעלים בה בעת הסלמה, מומלץ לבחון גם דרכים נוספות, מדיניות וכלכליות. הן באופן ישיר מול עזה, הן דרך הקהילה הבינלאומית והן באמצעות מצרים. הקלת הלחץ הכלכלי על האוכלוסייה המקומית חשובה היום מאי פעם. במקביל, נכון לנצל את הקרבה שחלה ביחסי איראן ורוסיה על רקע המתרחש בסוריה כדי להבהיר לטהרן של"בחישתה" במתרחש בגבולנו הדרומי עלול להיות מחיר מול האינטרסים שלה בסוריה ובלבנון.
הכותב שימש כקצין מודיעין ראשי וכראש חטיבת המחקר וכיום מנהל תחום המודיעין והסייבר בקבוצת שדמה