"אם לא ייושם פתרון שתי המדינות, בעוד כמה שנים שמו של ראש ממשלת ישראל יהיה מוחמד". את הדברים הללו אמר בחודש שעבר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לעבדאללה מלך ירדן. לרוב אינני מייחס חשיבות רבה להתבטאויותיו הפומביות של טראמפ, אך דברים אלו הסבו לי דאגה. גם אם נבואתו של הנשיא האמריקאי לא תתרחש בעתיד הקרוב, כבר נמצא ערבי ממזרח ירושלים שמבקש להתמודד על תפקיד ראש העיר. 

עזיז אבו סארה הכריז בראשית החודש כי יתמודד על ראשות העיר מול שאר המועמדים היהודים, ולא רק זאת: הוא גם ימודד עם רשימת "ירושלים שלנו" למועצת העיר. אלא שנכון לרגע זה מנוע אבו סארה מלממש את החלק הראשון של שאיפותיו. חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה־1975 קובע: "זכאי להיבחר ראש רשות מי שהוא אזרח ישראלי הזכאי להיבחר כחבר המועצה והוא ראשון ברשימת מועמדים למועצה".

אבו סארה אינו אזרח אלא תושב ולפיכך מנוע מלהתמודד על הכהונה הרמה, וכדי לשנות את רוע הגזירה הוא מתכוון לעתור לבג"ץ. ייתכן שהוא מהווה את האותות המבשרים על התהליך הבלתי נמנע שמדינת ישראל תעמוד בפניו, אם לא תמצא פתרון לסכסוך בדרך של יצירת שתי מדינות לשני עמים. בסוף מלחמת העצמאות הציעה הממשלה לערבים שנותרו בשטחה אזרחות ישראלית. רובם חפצו בכך, וכך נוצר המיעוט הערבי בארץ: אזרחי ישראל לכל דבר ועניין, הרשאים לבחור ולהיבחר לכנסת, כפי שהוסכם ונחתם במגילת העצמאות.
 

אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים והכפרים שחוברו לה בהחלטה של הממשלה, החליטה מדינת ישראל בזו הפעם ובניגוד להחלטה הקודמת, להעניק לתושבי הכפרים ומזרח ירושלים תושבות קבע. היא מזכה אותם בהטבות שונות, כמו ביטוח לאומי, שירותים מוניציפליים והזכות לבחור, אך איננה מאפשרת להם למשל להיבחר לראשות העיר. התושבים הערבים עצמם לא היו מעוניינים באזרחות באותה עת, משום שהיו אזרחי ירדן, אלא שהמדינה השכנה ביטלה את ההכרה בהם כאזרחיה בסוף שנות ה־80.

ירושלים. צילום: הדס פרוש, פלאש 90  ירושלים. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

עד כה לא נדרשה המדינה לפתור את הסוגיה הזו, שכן הנטייה הטבעית של תושבי הקבע הערבים של ירושלים הייתה להימנע מהצבעה בבחירות המוניציפליות. הגם שראש העיר טדי קולק, שבתקופתו אוחדה העיר עשה מאמצים רבים לשכנע את הפלסטינים להצביע, ההיענות לפנייתו הייתה דלילה. 

אך כעת התמונה השתנתה. אם יעתור אבו סארה לבג"ץ, יעמוד בית המשפט בפני אתגר גדול, ויכול להיות שלא יאשר כבר בעתירה הראשונה התמודדות לבחירות של מי שאינו אזרח.

כדרכו, כנראה ימליץ בג"ץ לכנסת לשנות את החוק, על מנת לא ליצור אפליה בין תושב קבע לאזרח בירושלים. מן הסתם נוכח הרכבה הימני, לא תיענה הכנסת הנוכחית לפניית בג"ץ, ואז ככל הנראה תוגש עתירה שנייה. בפעם השנייה, לבג"ץ לא יהיה מנוס והוא יפסול את החוק היוצר אפליה מכוונת ומונע זכות בסיסית במשטר דמוקרטי. פתרון משפטי אחר שעומד לרשות המדינה הוא הענקת אזרחות לתושבים שמעוניינים להתמודד בבחירות. 
 

יצירת שתי קטגוריות של תושבים היא רעיון שאיננו עובד עוד. המודל הבולט לכך היה בדרום אפריקה. במשך שנים רבות ההפרדה הגזעית שלטה במדינה, ועל שחורי עור נאסר לבחור ולהיבחר. האפרטהייד בוטל ב־1992, ושנתיים לאחר מכן נערכו הבחירות הרב־גזעיות הראשונות במדינה, שבהן נבחר לנשיאות נלסון מנדלה, מנהיג הקונגרס הלאומי האפריקאי. 
 

כפי שהקהילה העולמית הוקיעה את ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה, שבאה לידי ביטוי בין היתר באיסור הזכות להיבחר, כך היא לא תאפשר לאורך זמן אפליה מסוג זה בישראל. יש להניח שהמדינה, ולא חשוב איזו ממשלה תכהן בה, תתקשה לעמוד בלחצים הבינלאומיים שיופעלו עליה על מנת לאפשר את הזכות להיבחר לתושבי מזרח ירושלים, שמהווים כיום, על פי הערכות שונות, למעלה משליש מתושבי הבירה. 
 

הפתרון לכל מי שחרד מהיום שבו יעמוד ראש עיר ערבי בבירת ישראל הוא לבטל את הסיפוח של הכפרים הערביים שמסביב לירושלים ולהחזיר אותם לרשות הפלסטינית, תוך שמירה על נקודות הביטחון החיוניות למדינת ישראל, או להקים רשות מוניציפלית אחרת. בדרך זו יובטח הרוב היהודי בירושלים לעוד שנים רבות. אין ספק שישראל חייבת לבצע את המהלך הזה, גם אם בדרך חד־צדדית. 


עד ביקורת הגבולות 

חברי כנסת בולטים מהרשימה המשותפת יצאו לאירופה ולארצות הברית על מנת לשכנע מדינות שונות וארגונים בינלאומיים לגנות את חוק הלאום. הם עושים זאת בלי בושה, ואף בגאווה מסוימת. לא מתחת לרדאר אלא בראש חוצות. אינני יכול לקבוע בוודאות שמעשיהם נכללים בהגדרת המונח עבירה פלילית, אם כי לדעתי בפרשנות רחבה אפשר לפרש אותם ככאלה, שהרי מדובר בסוג של חתרנות מדינית. עוד אפשר לקבוע שגם אם מעשים אלו אינם מגיעים לרף הפלילי הרי שהם אינם ראויים, וחבל שאין מנגנון המאפשר להדיח את חברי כנסת האלה מכהונתם הציבורית. 
 

כאזרחים רבים גם אני אינני מעוניין לשלם את שכרם והוצאותיהם של חברי כנסת שפועלים בדרך לא לגיטימית נגד המדינה. כל שנותר הוא לקוות שבבחירות הקרובות חלקם ייפסלו על ידי ועדת הבחירות המרכזית, ושהפעם פסילתם תאושר על ידי בית המשפט העליון. חוק יסוד: "הלאום" אינו משוש חיי, ומדינת ישראל הייתה יכולה להמשיך להתקיים גם בלעדיו. אך לא מדובר בחוק פאשיסטי, כפי שטוענים מבקריו, ועל פניו הוא לא יוצר אפליה ואיננו גורם נזק לערביי ישראל. אכן עדיף שהיו מוטמעים בו עקרונות ממגילת העצמאות, ובעיקר סעיף השוויון למיעוטים, אך מדובר בקואליציה ימנית לאומית שלא סבורה כך.
 

כל מאבק של ערביי ישראל שמתקיים בארץ הוא לגיטימי, גם ההפגנה בכיכר רבין. מדובר בסופו של דבר במחלוקת ישראלית פנימית, שלעולם הגדול, למרבה השמחה, אין שום קשר אליה. לכן כל ניסיון להסיט את הלחץ אל מדינות וגופים שלישיים הוא פסול ולא לגיטימי. התערבות בענייניה הפנימיים של מדינה אינה מקובלת בקודים הבינלאומיים, וחבל שמנהיגות ערביי ישראל מנסה להכניס את העולם בכוח למתרחש לפני ביקורת הגבולות.
 

אני חושב שההנהגה הנוכחית של ערביי ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי ברשימת חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, מסיבה נזק כבד לאזרחים הערבים בארץ. הלוואי והייתה דרך לסלק אותם מהכנסת ולאפשר לערביי ישראל לבחור תחתיהם מנהיגים ראויים ומתאימים יותר. זוהי הנהגה שמלבה את הפיצול והשנאה ותומכת בגלוי באויבי ישראל. אך כל עוד זה לא מתאפשר, אני מקווה שלפחות ועדת האתיקה של הכנסת לא תעבור על כך לסדר היום ותעניש את חברי הכנסת החתרניים בגין המעשים הלא ראויים שלהם. בארגז הכלים שלה יש די כלים לעשות זאת.

 

tguvot@maariv.co.il