ברור מאליו שפרשייה של שוחד או של קניית משרה היא פרשייה חמורה. המקרה שבו מדובר הפעם נשמע רע מאוד למערכת השיפוט הישראלית. אבל מעבר לזה, צריך לזכור שהמשפט הישראלי נסמך במידה רבה על האתוס - התדמית של השופטים והשופטות כהגונים ונקיים מכל חטא. במחקרים שעשינו על אמון הציבור במערכת המשפט, ליושר כפיהם של השופטים היה משקל רב, כך שעל פניו מדובר בפרשייה שעלולה לסדוק את האמון שהציבור הישראלי נותן במערכת המשפט.
השאלה החשובה היא מי היה מעורב בשוחד. אם מדובר באנשים מאוד בכירים במערכת המשפט או שאדם הגיע לכהונת שיפוט עקב שוחד, אזי הסדק יהיה משמעותי. זה יהיה חייב להוביל לחקירה משטרתית גלויה, ואם לא יהיה מנוס - אז גם להגשת כתבי אישום.
הפרשייה הזו עלולה למקם אותנו ברצף של מדינות די חלשות, שבהן אין אמון ציבורי משמעותי בניקיון כפיהם של השופטים. מדינות חלשות מבחינת האיתנות הדמוקרטית שלהן. עם זאת, אני לא חושב שבגין הפרשייה הזו אנחנו יכולים לדבר במושגים קולוסאליים של נזק לצמיתות. שכן חשוב לזכור שהמקרה התגלה ושהוא מטופל. זו אולי הנחמה בסיפור הזה.
ישראל תמיד התגאתה במינויים שיפוטיים מקצועיים באמצעות ועדת מינויים שהרכבה קבוע בחוק ושהתאפיינה עד כה בעבודה מקצועית (זאת להבדיל מהשיטות האמריקאית והגרמנית, שהן הרבה יותר פוליטיות). אם זה נסדק, אז בהחלט התרחשה פרשה חמורה. ובכל זאת, רמת השיפוט בארץ היא גבוהה, ואני משוכנע שקברניטי המערכת השיפוטית ידעו לנווט אותה.
הכותב מכהן כמשנה לרקטור אוניברסיטת חיפה וכיהן כדיקן בפקולטה למשפטים באוניברסיטה