מן הקריאה האפלה לאחד את פלגי הימין הכהניסטי, בנוסח עוצמה לישראל ואלי ישי, למען ממשלת ימין נטו (“לא אלך לממשלה עם גנץ”) ועד התקיפות הנמשכות והמתרברבות בסוריה, המתגרות באיראן, ברוסיה ובסוריה, למורת רוחה של מערכת הביטחון, נדמה שיש מקום לחשוש מהתנהלותו של ראש הממשלה לקראת הכרעת מנדלבליט בפרשיות השונות שבהן הוא מעורב.
כך היה גם אהוד אולמרט לפני התפטרותו, כשנטה למהלכים מדיניים מופקרים עם הפלסטינים כשהיה תחת חקירות; כך היה גם אריק שרון, שהלך להתנתקות הרת האסון כשברקע פרשת האי היווני וזכה לאתרוג, למרבה החרפה; כך היה גם אהוד ברק בשלהי כהונתו הקצרה והכושלת, מול התפוררות הקואליציה שלו, כשחתר לנסיגה מרוב שטחי יש”ע במשא ומתן מול ערפאת בקמפ דיוויד, ועוד קודם לכן הביע נכונות לפשרה ברמת הגולן ויצא באופן חד־צדדי מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הפקרת צד”ל. פחד להיזכר בראשי הממשלה הרעים האלה.
אבל הבעיה שלנו עכשיו היא נתניהו, שסימני החולשה והתוקפנות הפנימיים והמתחלפים שלו מחד (כלפי גדעון סער, כלפי איחוד פלגי הימין הקיצוניים) ומאידך כלפי איראן, תוך זלזול בוטה באזהרות רוסיה לחדול מן התקיפות בסוריה, עלולים לבשר התפתחויות חמורות עבור כולנו בחזיתות הפוליטיות, המדיניות, הביטחוניות והכלכליות (כי כחלון ממשיך לחלק הטבות ישירות לקהלים שעשויים לבחור בו).
השאלה היא כמובן, בין השאר, אם יש בקבינט היום מי שיוכל לבלום את נתניהו במהלכיו החותרים לחיכוך עם איראן ומאיימים על התיאום מול רוסיה, תוך המשך הקרבות המדכאים מול חמאס הרצחני, שממרר את חיי החיילים והיישובים בעוטף עזה.
וכך, ישראל איננה נותנת מענה סביר לעינוי הדרומי המתמשך, ולעומת זאת מנסה ללבות דווקא את החזית הצפונית, במה שנראה כחתירה למלחמה מול איראן, בגיבוי הוועידה בוורשה. והרי אם באמת יפגע טיל איראני כלשהו בישראל, סביר להניח שנפנה לתיווך רוסי כדי למנוע מלחמה נוראית בהכרח, וברור שתנאי ראשון לתיווך כזה הוא הפסקה כוללת של המתקפות הישראליות. אז למה לא להפסיק מיד, כאן ועכשיו? למה לסכן את התיאום עם רוסיה למען השמדת עוד איזו עמדת טילים סורית־איראנית? כלומר, נתניהו משחק באש מיותרת בצפון וסופג בנחת אש חמאסית בדרום.
זהו מלכוד ביטחוני אומלל שאנחנו נתונים בו ימים רבים, ולא נראה שיש מי שפועל לשנות אותו. גם לא במישור המפלגתי; הרי מי יעז לגעת בפרות הקדושות - הנחות הביטחון של נתניהו - לפני הבחירות? בטח לא חברי הקבינט כחלון ודרעי המתונים כביכול המגבים עכשיו פוליטית את ראש הממשלה עד קצה שערות ראשם, בהנחה שהפופולריות שלו תסוכך גם עליהם ותעביר אותם לפחות את אחוז החסימה.
בקיצור, אנחנו נמצאים בשלב מסוכן מאוד ורגיש מאוד. נתניהו הנלחם על חייו הפוליטיים מול גנץ הימני־שמאלי עלול לאבד את מעצוריו ולסבך אותנו לא רק בערעור המערכת המשפטית, כפי שהוא עושה עכשיו יום־יום, כולל ערעור על סמכות היועץ המשפטי (גם בגין הנחייתו ה”מוזרה” והמובנת מאליה לא להצטלם עם חיילים), אלא גם במלחמה ממש, חס וחלילה, חרף כל דיבוריו על החשש שלו לאבד חיילים מול חמאס בדרום, אבל משום מה לא מול איראן, חזבאללה וסוריה בצפון.