פעם הייתה לנו תקשורת במנעד צר שנע על הציר שבין תקשורת מפלגתית ועיתונות "חופשית", תחת עינה הפקוחה של הצנזורה הבן־גוריונית. אחר כך נוסדה העיתונות הסנסציונית, הבועטת במוסכמות, הלוחמנית, הביקורתית, שאינה מתיישרת עם השלטון ועם הפוליטיקלי קורקט שייסד אורי אבנרי עם "העולם הזה".

התקשורת של היום נמצאת בנסיגה. רוב הזמן היא מחרפת וקוברת כל דעה שזזה מילימטר מהמיינסטרים, שהיא עצמה יצרה. היא מגדירה את הגבולות של חופש הביטוי, מקבעת אותם ואז מתלהמת ומתנפלת על כל מי שחורג מהם. אפילו כשרק נדמה לה שהוא חורג מהם. והחמור מכל, היא חוסמת בגופה כל דעה חריגה בנוף, כל אידיאולוגיה המאיימת על מוקדי הכוח שהיא יצרה, והיא עושה זאת בחוסר אובייקטיביות קיצוני שמחזיר אותה ואת הדמוקרטיה הישראלית, שבשמה היא כביכול פועלת שנות אור לאחור.
 

כמעט עולה השאלה אם מדובר בתקשורת חופשית, כאשר עיתונאים במסגרת הניו־ז'ורנליזם הפכו עבדים לפרשנויות שלהם על חשבון העובדות והצגתן המידתית. נדמה שהעיתונות המסורתית, המשתדלת לפחות לפעול באובייקטיביות, פינתה את מקומה לעיתונות שבחלקה הגדול מגויסת ומגמתית. בלהט הניו־ז'ורנליזם עיתונאים רבים מנצלים את הבמה התקשורתית לעשיית שימוש בכל ידיעה חדשותית, ולא רק בעמודי הפובליציסטיקה, כדי לחנך את הציבור לערכים העולים בקנה אחד עם אמונותיהם הפרטיות.
 

זה לא שהעיתונות אינה פועלת להרחיב את חופש הביטוי, להפך. חופש הביטוי הוא מושג שכלי התקשורת המרכזיים של ישראל מוכנים להיאבק למענו בכל הכוח. אבל רק אם הביטוי שעליו הם נאבקים או המידע שאותו הם מבקשים לפרסם או צו איסור הפרסום שאותו הם מבקשים להסיר משרתים את הקו האידיאולוגי שהתקשורת בוחרת לקדם, תרבותית או פוליטית. 
 

מיהו פרא אדם? 

כך מצאתי את עצמי השבוע בדילמה של ממש. ירון לונדון, עיתונאי ותיק ומוערך, אינטלקטואל אמיתי ואדם בעל סקרנות טבעית שאינה יודעת שובעה, מצא את עצמו פעם נוספת בעין הסערה. הפעם בשל הגדרתו את הערבים כ"פראי אדם". מצאתי את עצמי בדילמה אם נכון יהיה להתייצב להגנתו בגין הזפת והנוצות שבהן גלגלו אותו הקולגות שלו, או שמא לדרוש את הרחקתו המיידית מערוץ כאן שבו הוא משדר. 
 

לא קל לגבש עמדה. ברמה האישית אני מחבב את ירון לונדון. הוא זן הולך ונעלם של עיתונאים. ממרומי שנותיו הוא שומר על נעורים תקשורתיים שבאים לידי ביטוי בסקרנות רבה, ביכולת להבחין בין עיקר לטפל ולהציג ידע נרחב בתחומים שונים המאפשרים לו לשאול את השאלות הנכונות. יש לו יכולת טבעית לייצר עניין בשל מנה גדושה של נועזות על סף הפרובוקטיביות ושובבות ילדותית, שקשה למצוא אצל עיתונאים מתוכנתים שאינם מסוגלים להסתכן אפילו טיפה בשביל ליצור דיון ציבורי. אה, כן, ועוד פרט שולי קטן ולא נחשב, הוא מדבר עברית תקינה שכבר לא נשמעת במחוזותינו. בקיצור, אף שדעותיו שונות משלי, לא הייתי רוצה לראות את ירון לונדון נפרד מערוץ כאן.
 

מנגד, רק השבוע נפסלו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין בשל התבטאויות שהוגדרו על ידי בית המשפט כ"גזעניות". בית המשפט לא דרש מהם התנצלות פומבית שתכשיר את המרוץ שלהם לכנסת. הוא פשוט פסל אותם. השאלה היא אם ההשתייכות הפוליטית של אדם בישראל צריכה להשפיע על האופן שבו נצבעים ונתפסים דבריו, והאם זה הוגן. 
 

האם העובדה שירון לונדון מזוהה עם השמאל היא ערובה לכך שהוא אינו מחזיק בדעות גזעניות חשוכות, בעוד השתייכותם הפוליטית של מרזל וגופשטיין מעידה עליהם את ההפך. האם אין אנו עדים ליחס של איפה ואיפה על רקע השתייכות פוליטית? אני סבור שכן. 
 

אני לא מאמין שירון לונדון חושב שכל הערבים הם פראי אדם. אני גם לא מאמין שברוך מרזל ובנצי גופשטיין מאמינים שכל ערביי ישראל הם אויבים. ברור לי שהלשון שנקטו שלושתם היא לשון של הכללה, ואולי אפילו הגזמה, כדי להבהיר בצורה ברורה עמדה מסוימת. לא מתוך אמונה גזענית שהערבים נולדים להיות פראי אדם או אויבים מבית. 
 

אני לא זקוק להבהרות או התנצלויות מירון לונדון כדי להבין שהוא התכוון לכך שהתרבות הערבית מייצרת הרבה מאוד מלחמות אחים. אני גם לא זקוק להבהרות מברוך מרזל או מגופשטיין כדי להבין שהם התכוונו לכך שחלק ניכר מערביי ישראל עולצים כשקסאמים נוחתים בדרום וכשחיזבאללה חוטף חיילים או משגר טילים לצפון. אני לא מצפה מאף אחד מהם ללכת על ביצים ולברור כל מילה תחת זכוכית מגדלת. אני לא סבור שכל הכללה שאינה באה ממניעים גזעניים ושאין בה כוונה גזענית, צריכה לעורר סערה חסרת פרופורציות ולהגיע עד כדי מיצוי הדין עם אומרה.
 

בעיני הרבה יותר מלגיטימי לומר ש"הערבים נוהרים לקלפיות" כדי לשדר לציבור הימני שעשרות אלפי אזרחים אנטי־ציונים עלולים להכריע את תוצאות הבחירות ואת גורל המדינה. אין בכך שום דבר גזעני או לא פוליטיקלי קורקט. זה יותר מלגיטימי לדרוש נאמנות למדינה כתנאי לאזרחות. זה טבעי לגמרי לחוקק חוק לאום, שלצד ערכים דמוקרטיים המעוגנים בשורה ארוכה של חוקי יסוד, יעגן וייתן ביטוי לכך שישראל היא מדינתו של העם היהודי. 
 

התנפלויות מלאכותיות של פוליטיקאים המגובים בעיתונאים מטעם על אמירות סופר־לגיטימיות, נועדו רק לדבר אחד: להזזת גבולות הפוליטיקלי קורקט שמאלה והוצאת עוד ועוד שחקנים מהימין אל מחוץ לגדר. הפעם "הקורבן" היה לונדון. אבל הוא יזכה להנחות בתוקף השתייכותו למחנה "הנכון". המחנה שכל כך שונא ערבים, שבכל מחיר רוצה לראות אותם שם ואותנו כאן. גם במחיר של גבולות לא בני־הגנה. גם במחיר של אחיזת עיני הציבור כאילו בכך ייפתר הסכסוך, שהצד השני רואה בעיניים גזעניות לחלוטין. הוא לא רוצה אותנו כאן. נקודה. אנו מוקפים בשנאה של פראי אדם, בדיוק כמו שהגדיר ירון לונדון, שעבורם יהודי טוב על אדמת ישראל הוא יהודי מת. הלאה הגזענות.

tguvot@maariv.co.il