הקורונה והסגר שליווה אותה אילצו את מערכות החינוך, על כל רבדיה, מהגן וכיתה א' ועד לאקדמיה - לעבור ללמידה מקוונת במהירות שיא. הם עשו את המעבר בצורה מכובדת ומעוררת השתאות.
אנחנו תופסים את מערכת החינוך כארכאית וכבדה באשר לשינויים, אך תלמידים וסטודנטים למדו, מילאו מטלות, פגשו מורים בזום ועבדו במרץ.
מה יקרה ברגע שאחרי? כשכולם יחזרו לכיתות, לבתי הספר ולקמפוסים?
אני משערת שהטכנולוגיה תישאר ותמשיך להוות חלק מרכזי בלמידה. תלמידים יקבלו יותר מטלות מקוונות, סטודנטים יגיעו פחות לקמפוס, ומורים ומרצים ילמדו, לפחות חלק מהזמן - מרחוק. האמת, כמי שלמדה להשתמש בזום רק במשבר הנוכחי - יש לו לא מעט יתרונות. רבים אומרים שמשבר הקורונה שינה את פני החינוך לנצח.
ואני תוהה - האומנם? כי בגדול, אנחנו עוסקים בצורה ולא בתוכן, באמצעי ולא במטרה. מערכות החינוך צריכות לנצל את התקופה כדי להוביל חשיבה מעמיקה יותר על מה שחשוב לתת לתלמידים ולסטודנטים בעולם משתנה. כי הקורונה היא הדגמה חיה של המציאות התזזיתית והמשתנה, שעוד תמשיך להפתיע. אז במקום להתלהב מהפלטפורמות שעזרו לנו להמשיך ולתפקד, אנחנו צריכים לחשוב על היכולות שצעירים צריכים כדי להסתגל כל פעם מחדש לשינויים שיתרגשו עלינו, ולהוביל שם את השינוי. יש לנו הזדמנות פז לכך.
בעיניי, השאלה האמיתית של החינוך לאחר הקורונה היא האם נשכיל לערוך שינויים מהותיים בחינוך, שישמרו ויטפחו עוד את היכולות החשובות האלה. שינויים כאלה לא באים לידי ביטוי בשינוי טכנולוגי כזה או אחר, וגם לא בשעה שבועית של כישורי חיים. הם דורשים שינוי חשיבה וניצול ההזדמנות שנקרתה לידינו. לשים את היכולות החשובות באמת במרכז החינוך, גם כי הן התחילו לנבוט, גם כי יש סיכוי טוב (הכוונה, אולי רע) שזה לא המשבר האחרון בהיסטוריה האנושית, וגם כי אלה ממילא היכולות שהעולם החדש מחפש. אני לא בטוחה שאנחנו שם.
הכותבת היא ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת