במאמרו שפורסם השבוע קורא אוריאל לין לחשבון נפש מצד מתנגדי הבחירה הישירה לראש הממשלה, בטענה כי לא היינו מגיעים לשלוש מערכות הבחירות האחרונות ולא להסכם קואליציוני מעוות, לו הייתה בחירה ישירה לראשות הממשלה. לין אולי צודק. אם הבחירה הישירה לא הייתה מבוטלת לא היינו מגיעים למצב הנוכחי - פשוט כי לא הייתה דמוקרטיה בישראל.
תוך שתי מערכות בחירות בלבד לכנסת (1996, 1999) ריסקה הבחירה הישירה את מפת המפלגות בישראל. השיטה החדשה עודדה את הישראלים לפצל את קולם - בפתק אחד הם הצביעו לראש ממשלה ממפלגה גדולה (העבודה או הליכוד), ובפתק שני לרשימה קטנה, המייצגת את המגזר הספציפי שלהם. התוצאות היו מובהקות.
נחזור אחורה: עוד בבחירות 1992, שתי המפלגות הגדולות ביחד זכו ב-76 מושבים, סיעת השלטון מנתה 44 מנדטים, והממשלה שהורכבה מנתה 3 סיעות בלבד. לעומת זאת, לאחר בחירות 1999, לשתי המפלגות הגדולות יחדיו היה מספר המושבים הנמוך ביותר מעולם (45), ולמפלגות הסקטוריאליות היו יותר מושבים בכנסת מאשר לשתי המפלגות הגדולות יחדיו. סיעת השלטון, ישראל אחת, מנתה רק 26 מנדטים, וממשלת ברק שקמה לאחר הבחירות כללה 7 סיעות שונות, יותר מפי 2. זה היה פיצול חסר תקדים בישראל, וקיצוני גם בהשוואה לדמוקרטיות אחרות. ככה, אי אפשר לנהל קואליציה, ממשלה או מדינה. אם היינו ממשיכים עוד כמה מערכות בחירות עם יצור הכלאיים של הבחירה הישירה, המערכת הייתה ככל הנראה מתמוטטת. התרופה של הבחירה הישירה בשני פתקים הייתה ועודנה גרועה מכל מחלה.
כוונה אחת נכונה שעמדה ביסוד הבחירה הישירה היא לאפשר לבוחרת הישראלית (וגם לבוחר) להשפיע ישירות על זהות ראש הממשלה. אבל חייבים לעשות זאת מבלי לאפשר פיצול הצבעה בין מועמד לראש הממשלה לבין מפלגתו, מה שריסק בשנות ה-90 את מערכת המפלגות ופגע קשות במשילות.
מה שצריך הוא לאפשר לאזרחים, בקול יחיד, להשפיע על זהות ראש הממשלה. רפורמה כזו מקודמת כבר שנים רבות בידי אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה (שיודעים להיות לא רק נגד אלא גם בעד, בתנאי שמדובר בתרופה הנכונה). היא מציעה תיקון פשוט, אולם חד ואפקטיבי: מיד אחרי הבחירות (שיערכו בפתק אחד בלבד), יוכל ראש הרשימה הגדולה להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה. הדרך היחידה להחליפו תהיה זו הקיימת כיום – אי-אמון קונסטרוקטיבי, כלומר תמיכה של 61 חברי כנסת בהקמת ממשלה חלופית.
שיטה כזו תפתור את הבעיה שהתעוררה אחרי מערכות הבחירות האחרונות - היעדר יכולת של נתניהו או גנץ לגייס רוב בכנסת שיתמוך בהקמת ממשלה בראשותם. מעבר לכך, היא תחזק מאוד את המפלגות הגדולות, כיוון שהבוחרים ידעו שראש הממשלה יהיה ראש הרשימה הגדולה. השיטה תעניק אפוא לבוחרים תמריץ חזק להצביע לרשימות גדולות, ולפוליטיקאים – לחבור עוד לפני הבחירות לרשימות כאלה.
לו הייתה מאומצת עמדת המכון הישראלי לדמוקרטיה, הייתה מושגת הכרעה ברורה בנוגע לזהות ראש הממשלה, מבלי לשלם את מחיר הפיצול הפוליטי הקיצוני שיצרה הבחירה הישירה. ובאשר להצעה לחזור לשיטת הבחירה הישירה – כמו שלא נלחמים בקורונה באמצעות הזרקת אקונומיקה, כך לא פותרים משבר פוליטי בשיטה הרסנית שנוסתה ונכשלה.
פרופ' רהט הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. ד"ר שפירא הוא ראש התכנית לרפורמות פוליטיות במכון.