לעתים בחיי אומה קורה שהפוליטי והמשפטי מתערבבים זה בזה, עד שלא ניתן להבדיל ביניהם. כך אירע השבוע, כשבג"ץ הקדיש שני ימי דיונים ארוכים בהרכב מורחב של 11 שופטים, לנושאים שעניינם הקמת ממשלת הרוטציה וההסכם הקואליציוני הכרוך בה. בעקבות זאת עלתה השאלה: האם ההסכם הקואליציוני הוא יותר משפטי או יותר פוליטי?
בשלהי 1992, לאחר שיצחק רבין שב ללשכת ראש הממשלה, אירעו בארץ פיגועים רבים, שגרמו לכעס ולפחד רב בציבור. רבין ידע אז שכדי לרצות את הציבור הוא חייב להגיב בעוצמה. לאחר שמחבלי חמאס חטפו ורצחו את שוטר מג"ב ניסים טולדנו, התכוונה הממשלה בראשות רבין לגרש יותר מאלף מחבלים ללבנון.
על פי הדין והמשפט הבינלאומי, כל אחד מהמגורשים היה זכאי להודעה מוקדמת על דבר גירושו ולשימוע. אלא שהגירוש היה בבחינת סוד כמוס. פרקליטת המדינה דורית ביניש ומנהלת מחלקת הבג"צים נילי ארד התנגדו למהלך מטעמים משפטיים, ושר המשפטים דוד ליבאי והיועמ"ש יוסף חריש תמכו במהלכים של רבין והממשלה.
למרות מעטה החשאיות - הסיפור דלף, והוגשה עתירה לבג"ץ, שנועדה למנוע את הגירוש, בזמן שהאוטובוסים ועליהם 415 מחבלים עשו את דרכם ללבנון. השופט התורן אהרן ברק הוציא צו ביניים נגד הגירוש, והאוטובוסים נעצרו בגבול. כשהדבר נודע, הציבור זעם. אף על פי שהחלטתו של ברק הייתה נכונה מבחינה משפטית, סברו רבים שלעתים שיקולים אחרים צריכים להנחות את השופטים.
בשל רצון הממשלה לזרז את התהליכים, קבע נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר את הדיון בהרכב מורחב לשעה חמש בבוקר. השופטים נחלקו בדעותיהם. את דעת הרוב בעד הגירוש הוביל שמגר, ואת דעת המיעוט נגד הגירוש הוביל ברק. שמגר, שרצה בבג"ץ זה להגיע לפסק דין פה אחד, הפעיל לחצים על שופטי המיעוט, ולשם כך אף שינה את הנוסח התקיף של פסק הדין שכתב. לימים אמר ברק שהוא מתחרט על שנענה לפנייתו של שמגר, ושזו הייתה החלטה משפטית לא מדויקת.
באותו אירוע היה ברור שבשל הזעם הציבורי הגואה, שופטי בג"ץ יכריעו בסופו של דבר בעד הגירוש אף שזו הייתה החלטה משפטית שגויה. גם הפעם קולו של הציבור, שברובו רוצה בממשלת אחדות, לא נעצר מול פתחי בית המשפט העליון - והוא חדר פנימה ונשמע באוזניהם של השופטים, ובדרך זו או אחרת השפיע על החלטתם.
ביום הדיונים הראשון השבוע דן בית המשפט בשאלה אם חבר כנסת שהוגשו נגדו כתבי אישום חמורים, אך טרם הורשע ו־61 ח"כ תומכים בו, יכול לקבל מנדט מהנשיא להקים ממשלה. מהערות השופטים, נראה שהצדדים לדיון התקשו להיאחז בטיעונים משפטיים וגלשו לעבר הטיעון הפופוליסטי והפוליטי. כנראה שבשל כך החליט בג"ץ לדחות את העתירה.
ביום השני לדיונים עסקו 11 שופטי בג"ץ בהסכם הקואליציוני שנרקם בין הליכוד לכחול לבן, ושהונחו בו כמה מוקשים חוקתיים. בין היתר, השופטים התקשו להבין מדוע בששת החודשים הראשונים לכהונתה תימנע הממשלה מחקיקת חוקים שאינם קשורים במגיפת הקורונה, או מדוע יימנעו בממשלה ממינויי בכירים בשירות הציבורי, כמו זה של מפכ"ל המשטרה או פרקליט המדינה.
לדעת השופטים, אין קשר בין המינויים הנדרשים לבין הקורונה. בעניין זה ועל פי הצעת השופטים, תיקנו הצדדים את ההסכם הקואליציוני, וקבעו כי תקופת אי־המינוי תקוצר למאה ימים וכי בהסכמה הדדית ניתן לחוקק חוקים אחרים חוץ מבנושא הקורונה. היועץ המשפטי הוסיף חוות דעת משלו, שבה קבע כי לאחר התיקונים אין מקום לכך שבית המשפט יתערב בהסכם הקואליציוני.
השופטים גם התקשו להבין את החוק הנורווגי שמתכוונים הצדדים לחוקק, ואת ההחלטה שלא לצרף חבר מהאופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים. הם הציעו לצדדים לתקן את ההסכם הקואליציוני באותן נקודות שנראו להם בעייתיות ולהניח על שולחנו של בג"ץ את השינויים המתבקשים תוך 24 שעות, אם ירצו לעשות כך לפני החלטה משפטית של בית המשפט.
שאלת שפיטתם של הסכמים קואליציוניים ושל נושאים פוליטיים מלווה את המערכת המשפטית והפוליטית כבר שנים רבות. בית המשפט אינו מרבה להתערב בשאלות פוליטיות. הוא עשה זאת ב־1990, לאחר שיצחק מודעי ביקש ערבויות כספיות מראש הממשלה יצחק שמיר, בקשר להסכם הקואליציוני בין סיעותיהם. בעקבות עתירה לבג"ץ ביטל בית המשפט את הערבויות הכספיות, אף על פי שהיו חלק מההסכם.
לעומת זאת, במקרה שבו נערך הסכם פוליטי בין שני חברי כנסת מהמגזר הערבי, שעסק בהתפטרותו של אחד מהם מהכנסת על מנת שהשני ייכנס תחתיו, סירב בית המשפט העליון להתערב, בטענה שמדובר בהסכם פוליטי שאינו שפיט.
בליכוד מרבים לאיים על בג"ץ, שאם יחולל שינויים בהסכם הקואליציוני שהונח כעת לפניו, כי אז תיפול עליו האחריות לבחירות נוספות. למרבה הצער, גם ראש הממשלה שלח מסר בעניין הזה לשופטים. קשה לדעת עד כמה האיומים המרומזים והמפורשים ירתיעו את השופטים, אבל אפשר להעריך שהם לא יתערבו מדי בפרטי ההסכם.
שני ימי הדיונים בבג"ץ שודרו בזמן אמת בטלוויזיה, במסגרת התוכנית הניסיונית של הנשיאה אסתר חיות לשדר שידורים חיים מבית המשפט העליון בנושאים בעלי חשיבות ציבורית.
לדעתי, השידור הישיר עשה רק טוב לבית המשפט העליון, משום שהמוני בית ישראל נוכחו לדעת שמדובר בחבורה רצינית של שופטים שמעמיקים בדיון ואינם מתנשאים ומורמים מעם, כפי שחלקם נטה לחשוב. צריך לברך את הנשיאה חיות ולעודד אותה להמשיך בדרכה. ככל שירבו השידורים הישירים מבית המשפט העליון, כן ייטב.