במשך שלושה חודשים סיקרו גופי התקשורת בעולם כולו רק דבר אחד – קורונה. גזענות, אנטישמיות, שריפות ענק, מלחמות ומצב הפליטים – הכול התגמד נוכח הנגיף הלא מוכר שאיחד את העולם בפחד משתק. במערב החלה התפרצות הווירוס באיטליה. ב־18 בפברואר הגיע גבר בן 38 לבית החולים בעיירה קודוניו כשהוא סובל מחום, שיעול וקשיי נשימה. 

למחרת הוא נבדק בחשד שנדבק בקורונה. אז עוד קראו לו “הנגיף הסיני”, ותוצאת בדיקתו הייתה חיובית. יומיים לאחר מכן הוכרזה קודוניו “אזור אדום”, והייתה לעיירה הראשונה באירופה שנכנסה לעוצר מוחלט. אבל הווירוס המשיך להתפשט במחוז לומברדיה. היום, עם יותר מ־34 אלף מתים, רבים מהאיטלקים מרגישים שהם נענשו פעמיים – גם שיעור תמותה מהגבוהים בעולם וגם המשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה המדינה מאז מלחמת העולם השנייה. 

בישראל, התחזיות האפוקליפטיות לא התממשו. מספר המתים נשאר נמוך, ובתי החולים לא קרסו. אבל ביקור בצפון איטליה מלמד כי היה זה עניין של מזל. ישראל, מדינה קטנה עם גבולות סגורים גם בימים רגילים, נהנתה מיתרון הניסיון אחרי שראתה מה קרה בסין ובאיטליה והחליטה החלטה נכונה ומהירה – להטיל סגר.

קורונה באיטליה (צילום: REUTERS/Massimo Pinca)קורונה באיטליה (צילום: REUTERS/Massimo Pinca)

בשבוע שעבר ביקרתי במחוז לומברדיה המדמם, מחצית ממתיה של איטליה היו תושביו. שם, ב”חלקות הקורונה” החדשות, קבר אחרי קבר יוצרים פסיפס של הסיפור כולו. קברים טריים שבאופן פרוביזורי עדיין ממוספרים במספרי פלסטיק. ולא, לא מדובר בעשרות, לא מדובר במאות, מדובר באלפים. ההחלטה לנסוע ולהיות בין הראשונות המבקרות במחוז לא הייתה פשוטה, בכל זאת 70% מהנדבקים החדשים באיטליה גם היום מקורם בלומברדיה. אבל בסופו של דבר, העיתונאית שבי, שחייבת לראות הכל בעיניה שלה, גברה על ההיגיון הבריא. 

מיד עם פתיחת הגבולות מצאתי את עצמי במטוס הראשון למילאנו. במרחק שעת נסיעה משם הגעתי לברגאמו, העיר שהפכה לסמל המגיפה באירופה. משם יצאו בזמנו התמונות שהעולם לעולם לא ישכח: משאיות צבאיות שבחשכת הליל העבירו גופות על גבי גופות לאזורים אחרים באיטליה, פשוט כי לא היה מקום לקבור אותן. בחודשים מרץ, אפריל ומאי שיעור התמותה בברגאמו עלה ב־568%. בתי החולים היו עמוסים עד אפס מקום, רופאות היו צריכות להחליט מי יחיה ומי ימות. לכאורה, מדובר בנתונים יבשים שכבר הכרנו, אבל אלה הופכים ממשיים כל כך כאשר צועדים בין שבילי בתי הקברות בלומברדיה.

קורונה באיטליה (צילום: רויטרס)קורונה באיטליה (צילום: רויטרס)

מחוץ לבית הקברות בברגאמו פגשתי את אנטוניו סרווידו. בזמן ששאר העולם מצא את עצמו מחוסר פרנסה, הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. אנטוניו עוסק בעסקי ההלוויות. גם בזמן הראיון הנייד שלו מצלצל – עוד מישהו מת. בעיניים טרוטות הוא מספר לי על “צונאמי של מתים”. לא משנה עם מי שוחחתי בימים שביקרתי בצפון איטליה, בין שזה היה פקיד הקבלה במלון או המלצר במסעדה – כולם בלי יוצא מן הכלל איבדו מישהו.

אין ספק כי מגיפת הקורונה תיכנס לדפי ההיסטוריה ובעוד כ־100 שנה ידברו עליה אולי כפי שאנו מדברים על המגיפה הספרדית. ועדיין, בתקופה האחרונה צצים להם עוד ועוד מכחישי קורונה, גם אותם פגשתי – אחדים טוענים כי המגיפה היא המצאה, אחרים מדברים על קונספירציות בינלאומיות, ויש גם אלה שאינם מתביישים לטעון שאין בעיה להקריב את הזקנים. לכל אותם אנשים אני מציעה – ארזו מזוודה, הזמינו טיסה לאיטליה (ברגע שזה יתאפשר) וסעו לבקר בצפון המדמם של ארץ המגיפה. והכי חשוב – אל תשכחו מסיכה. 

הכותבת היא כתבת כאן חדשות באירופה.