משבר הקורונה הוביל לנקיטת צעדים קיצוניים ברוב מדינות העולם, ביניהן ישראל. מנגנוני המשטר בישראל נדרשו לעמוד במתח שבין שמירה על ניהול תקין של המסגרת הפוליטית, לבין החשש לפגיעה אנושה בבריאות האזרחים. בשל כך, נחקקו בחקיקת בזק תקנות שנועדו לתת מענה מידי לנסיבות הקשות, אלא שעולה החשש כי המשבר הבריאותי העולמי טומן בחובו פוטנציאל למשבר חוקתי ותרבותי בישראל.

בתחילת המשבר, נחקקו צווים ותקנות שעת חירום באופן מדוד ובליווי נימוקים מצד הממשלה על נחיצותם. התנהלות זו מצאה ציבור קשוב, אשר לרוב פעל בהתאם להנחיות הללו. אולם, ככל שעבר הזמן, קצב החקיקה גדל באופן משמעותי והיקף המגבלות וההנחיות התרחב, עד שהציבור התקשה לעקוב. 

מתחילת חודש פברואר ועד היום, לצורך הסדרת המשטר שנכפה על האזרחים בעקבות האיום הבריאותי, נחקקו 26 דברי חקיקת משנה, כולל צווים ותקנות, שתוקנו מעל ל-100 פעמים. שינוי כזה במסגרת זמן כה מצומצמת – יקשה על אזרח סביר להפנים את המצב החוקי ולקיים את ההנחיות כראוי.

כמו כן, נראה כי בעקבות כך החלה התרופפות בציות הציבור לתקנות ולצווים. גם אלו שביקשו לציית לחוקים, מצאו עצמם בשלב מסוים מפרים את ההנחיות בלית ברירה. משכך, לקראת סוף תקופת הגל ראשון, כפי שמכנים זאת, חזינו בהפרה משמעותית מצד האזרחים. עדות לכך היא כי עד סוף חודש אפריל, המשטרה חילקה מעל 34 אלף "דוחות קורונה".

קורונה בישראל: דוחות על אי עטיית מסכות בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)קורונה בישראל: דוחות על אי עטיית מסכות בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

יש שיטענו כי מגמה זו אינה מפתיעה, כיוון שלישראלים שורשים תרבותיים ביחסם המזלזל לציות לחוק. מדע המדינה מצביע על שתי גישות מרכזיות ביחס האזרחים לעקרון שלטון החוק: הגישה הלֵגָלִית, לפיה כיבוד החוק הוא ערך בסיסי ושמירת החוק הוא ערך כשלעצמו, מתוך הכרה שהחוקים הם אמתיים וצודקים. בניגוד לכך, קיימת גישת נון-לגליזם, לפיה  החקיקה היא אמצעי, מכשיר בלבד, שתכליתו לקדם אינטרסים ורעיונות מסוימים. לפי גישה זו, לחוק יש חשיבות להשגת סדר ויציבות במסגרת הפוליטית, אך הוא ידחה אם יתחרה מול 'ערכי אמת' אחרים, או תועלות שונות אחרות שנתפסות כ-"חשובות יותר".

תופעת הנון לֵגָלִיזְם אינה חדשה בישראל. לטענת חוקרים מתקופות שונות, כמו למשל שפרינצק, ויינשל וברזילי, תופעה זו מלווה את המדינה מאז הקמתה. במהלך השנים היא הכתה שורשים גם בפוליטיקה וגם ובהלך הרוח האזרחי, עד שהפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, וזכתה לכינויים כמו 'תרבות המאכער' או 'מדינת קומבינה'. 

גילויים אלו צפו מעל פני השטח בהתנהלות השלטונית והאזרחית, בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, וכן על קשרי הון-שלטון הידועים לשמצה. במקביל, \חל תהליך של פעילות ציבורית ומאבקים משפטיים נגד תרבות זו, ונראה היה כי השיג הישגים מרשימים, בעיקר בתחילת המאה העשרים ואחת – כמו למשל, הרשעתו של ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, בעבירות של שוחד ומרמה. 

כך עקרון שלטון החוק, כערך העומד בפני עצמו, החל לקנות בישראל אחיזה במישורים פוליטיים רבים, ואף זכה לבכורה בהלך הרוח הציבורי, עד שמשבר הקורונה, טרף את הקלפים והחל לשנות באופן משמעותי את מעמדו של רעיון הלגליזם כעקרון בכיר בקרב האזרחים. רבים מן הישראלים הנוקטים בגישה לֵגָלִית ביחס למשטר בישראל, עושים כמיטב יכולתם לציית להנחיות. אולם, בשל חקיקה בעלת היקף מופרז, סותרת, שאינה בהירה, אשר חלקה לא תאמה את הלך הרוח הציבורי, ואף פגעה קשות במרקם החיים לאורך זמן רב מדי, יצרה מציאות לפיה גם אלו המבקשים לקיים את החוק ככתבו נאלצו לעיתים להפר אותו. 

קורונה בישראל: אכיפת מסכות (צילום: אבשלום ששוני)קורונה בישראל: אכיפת מסכות (צילום: אבשלום ששוני)

במקרים מסוימים התנהלותם של נציגי הציבור תרמה לבלבול ולתסכול הציבורי ביחס לחקיקה ושימשה כהצדקה לכרסום במעמד הגישה הלגלית. ההשלכה של חקיקה זו על התרבות המשטרית בישראל היא העמקת 'הרהורי הכפירה' של האזרחים ביחס לעקרון שלטון החוק בכללותו, וגם הרחבה של חלקים מהתרבות המאכערית שהחברה הישראלית סבלה ממנה מיום היוסדה. 

זה לא קורה רק ביחס לחקיקת הקורונה, זה עלול לחול גם על חוקים. יש שיטענו כי זו כרוניקה ידועה מראש, שהפרת החקיקה מצאה בסיס בחברה אזרחית שנוקטת ממילא בגישה בלתי-לגלית. אינני מסכים לטענה זו, משום שבחינת העשורים האחרונים מלמדת כי יש בשורה חדשה, המקדמת דווקא תרבות לגלית, שנאבקת נגד תרבויות הקומבינה. הסיבה להפרת חקיקת הקורונה, גם אם לא בכל המקרים, לפחות ברובם, היא תוצאה ישירה של גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן.  

אינני יודע מה ילד יום, והאם הגל השני יגיע ויביא עמו הטלת מגבלות חקיקתיות נוספות או נשנות – אך נכון יעשו מנסחי החקיקה, אם יקדישו מחשבה נוספת לניסוח מערך חקיקתי אחיד והגיוני שהציבור יוכל לעמוד בו, ואף יקפידו לשמש בעצמם מודל לחיקוי, ולו כדי להימנע ממצב המוזיל את עקרון שלטון החוק בישראל ולצמצום הפגיעה בהישגים שאליו הגענו עד כה בתחום זה.

הכותב מרצה למשפט חוקתי במרכז האקדמי פרס ברחובות.