תחושת המיאוס שלי (ולא רק שלי) ממערכת המשפט, על כל חלקיה, הגיע בשבוע שעבר לשיא חדש; ויש שכבר מדברים על כך שללא אמון הציבור - ולמעשה הוא כבר איננו קיים, להרגשתי, בקרב המחנה שאני חלק ממנו - המערכת הזאת תאבד את יכולתה למלא את תפקידה במשטר הדמוקרטי שלנו. 

כשהיועץ המשפטי לממשלה, לדוגמה, ענה בבוטות מתנשאת, לדעת רבים, למכתבו של ראש הממשלה שבו הוא מלין על כך שאין תגובה הולמת לאיומים עליו ועל בני משפחתו וקובל על הביזוי המיני שאשתו עוברת ללא תגובה של מערכות אכיפת החוק, לא מעט אנשים חשבו שהוא חצה קו אדום; חצייה שמחייבת, אולי, גישה אחרת לעצם התפקיד. 

בד בבד, נשיאת בית המשפט העליון, מתוך מה שנראה לי כאותה גישה מזלזלת באחר, של אני ואפסי עוד, נהגה לתפיסתי כמי שמבקשת להדגיש את עליונותה של המערכת שהיא עומדת בראשה; עליונות שלא מעוגנת בדין כלשהו. היא ידעה שהשופטים בהרכב יקבלו את העתירה נגד צו ההריסה של ביתו של מי שגרם למותו של עמית בן יגאל הי”ד. מני מזוז וג’ורג’ קרא לא הסתירו את עמדתם העקרונית. זעקתו של האב השכול לא השאירה הרבה עיניים יבשות. 

ליאת בן ארי (צילום: דוברות משרד המשפטים)ליאת בן ארי (צילום: דוברות משרד המשפטים)

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת מה שאני הולך לומר עכשיו. ליאת בן־ארי, מי שעומדת מאחורי כתב האישום שהוגש נגד בנימין נתניהו, זומנה לחקירה בחשד לעבירות בנייה. לפי הדיווחים, הבית שהיא רכשה בראש העין פוצל לשתי יחידות דיור – והושכר לכאורה ללא ידיעת הרשויות. אם אכן כך הדבר, זאת לא עבירה של מה בכך, ויש לה השלכות כלכליות־ציבוריות.

 אין גם כל דרך אפקטיבית להכשיר אותה. מתן היתר לפיצול האמור יחייב מתן היתר דומה לעשרות בתים אחרים; מה שיכביד על התשתיות הקיימות ויגרום סבל למאות תושבים שלא נהגו באותו האופן. 

ובכל זאת, נראה שכל פרקליטות המדינה מתגייסת לעזרתה. מכתב נשלח אל נציג ציבור בעיריית ראש העין. אביחי מנדלבליט פנה, במקביל, לבית המשפט בבקשה למנוע מבן־ארי את מה שהוא מכנה בשם הטרדה מאיימת בגלל סרטון שפורסם ברשת חברתית. אינני מכיר חוצפה גדולה מזאת. הדלפות מטרידות, משבשות חקירה, שכנראה יצאו ממשרדו, מעולם לא זכו לתשומת לב כה מדוקדקת. 

בכיכר פריז הוצגו איברי מין, ועליהם שמה של אשת ראש הממשלה, אבל את מנדלבליט הטריד איזה סרטון זניח. פרקליטות המדינה לא שקטה ולא נחה עד שהסרטון הוסר. המאמצים שהושקעו בכך היו רבים. שופטים תורנים נקראו לדגל.

הסירחון עולה מכל עבר. הניסיונות לטייח מעשים פליליים לכאורה של מקורבים מתגלים על כל צעד ושעל. שלושה בכירים לשעבר במח”ש העידו לאחרונה כיצד שובשה לכאורה, לטענתם, חקירתו של יוחנן דנינו בידי שי ניצן; מה שאילץ את השופט דוד רוזן לפתוח את תיק החקירה שכבר נסגר. הילה גרסטל חשפה, בזמנו, דברים דומים. 

בית המשפט העליון (צילום: אלכס קולומויסקי, פול)בית המשפט העליון (צילום: אלכס קולומויסקי, פול)

בהקשר זה חשוב גם לזכור את מה שעוללה המשטרה לתנ”צ גיא ניר; מי שכתב האישום שהוגש נגדו נגנז. במשך כמה שנים נכפתה חופשה, בשכר מלא, על מי שביקש לחשוף שחיתויות שהוא היה עד להן במקומות הכי רגישים במשטרה.

וכן, את כל מה שהעליתי לעיל, ממש על קצה המזלג, אנחנו לועסים פעם אחר פעם, ואני שואל את עצמי: כלום לא הגיעה השעה לבדק בית יסודי במקומות שבהם מצויים “שומרי הסף”? ואם שופטים דנים בעניינם של מקורבים שמופיעים ברשימת ניגודי העניינים שהם בעצמם הכינו, מה יגידו אזובי הקיר?