הקלות הבלתי נסבלת שבה נקבע כי יעקוב אבו־אלקיעאן הוא מחבל שעשה פיגוע דריסה קטלני לפני יותר משלוש שנים וחצי, חזרה השבוע לתודעה הציבורית הודות לחשיפה של עמית סגל בשוליה של פרשה מטרידה אחרת הנוגעת לחקירותיו של ראש הממשלה. הרשו לי לפקפק בטענה של נתניהו כי פרקליט המדינה ביקש לחפות על התנהלות שערורייתית של המפכ”ל כדי לתפור לו תיק. יש פה לא מעט שאלות מטרידות, אבל זה איננו האקדח המעשן.
אבו־אלקיעאן נורה למוות בליל חורף חשוך בינואר 2017 במהלך מבצע לפינוי הכפר הבדואי אום אל־חיראן שבנגב. שעות אחדות אחרי האירוע קבעה המשטרה שהוא מחבל של דאע”ש. המפכ”ל רוני אלשיך אמר את הדברים בהלווייתו של השוטר שנהרג, ארז עמדי לוי. נתניהו חזר על כך בהצהרה לעיתונות והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, זעק מעל דוכן הכנסת כי צריך להקים ועדת חקירה, לא על מנת לברר את נסיבות האירוע, אלא כדי לחקור את חברי הכנסת הערבים המסיתים לטענתו נגד המשטרה.
ארדן לא חזר בו גם חודשים לאחר שהמחלקה לחקירת שוטרים והשב”כ הצביעו על כשלים בהתנהלות המשטרה וקבעו כי אבו־אלקיעאן לא היה מחבל: “בתחושות שלי יש הסתברות גבוהה שהדריסה באום אל־חיראן הייתה פיגוע”. הדברים היו בעייתיים כבר אז. ארדן, משפטן בהשכלתו, ביסס את קביעתו על תחושות בטן ומסקנות מסתברות במקום על עובדות וראיות.
מתחת לפני השטח זרם דם רע בין המחלקה לחקירת שוטרים והמשטרה. על פי הפרשנות של סגל (שנתניהו אימץ כאמת מוחלטת), פרקליט המדינה שי ניצן בחר להשתיק תלונה של ראש מח”ש נגד המפכ”ל, כדי שלא לספק לראש הממשלה תחמושת לתקוף את מערכת אכיפת החוק. איש מכל המעורבים לא שמע את דמו הזועק של יעקוב אבו־אלקיעאן, בן הפזורה הבדואית, גם לא נתניהו, עד הפרסום השבוע שכרך באופן תמוה את ההתנהלות הבעייתית של המשטרה עם הטענות על כך שחוקר משטרה לשעבר היה נגוע לכאורה בניגוד עניינים בעת שחקר את תיקי נתניהו.
טוב עשה ראש הממשלה שהתנצל. חבל שלא התאפק וכדרכו ניצל את האירוע הנורא ואת הצדק המאוחר שמגיע לאבו־אלקיעאן כדי לעסוק בעצמו. ראשית, התנער מאחריות וייחס את הטעות לאחרים: “אמרו שהוא מחבל”. מי הם ש”אמרו”? הרי הוא בעצמו אמר. ראש ממשלה איננו עוד פוליטיקאי המהדהד דף מסרים. יש לו מקורות מידע. אחר כך הוסיף: “אתמול התברר שהוא לא מחבל”. איך “התברר”? בפרסום עיתונאי.
נתניהו צריך להסתמך על פרסום עיתונאי כדי לדעת אם האירוע היה פיגוע אם לאו? לו היה מתעניין, היה מגלה כבר אז שהמסקנה של המשטרה הייתה לכל הפחות נמהרת, ושהשב”כ (הכפוף לו) קבע שאין ראיות לכך שמדובר בטרוריסט. אבל אז הגיע שיא החוצפה: “ראינו בכירים במשטרה ובפרקליטות מטייחים חקירות, משבשים חקירות, קוברים חקירות, מכסת”חים אחד את השני - והכל למען מטרה פוליטית... בכירי הפרקליטות והמשטרה הפכו אותו למחבל רק כדי לפגוע בי”.
שוב נתניהו במרכז העניין. הוא הקורבן. הכל סובב סביבו. שלא לדבר על ההזדמנות לגזור קופון פוליטי. לא לשמו הטוב של אבו־אלקיעאן חרד נתניהו אלא לשמו שלו, לגורלו, אבו־אלקיעאן הוא בסך הכל וו להיאחז בו. הוכחה וחיזוק לתיאוריית הקונספירציה שנרקמה נגדו: “לא נתניהו - לא חוקרים. ואם זה עוזר לנתניהו, קוברים”.
אבו־אלקיעאן מת שלוש פעמים: כשהשוטרים ירו בו, כשהפקירו אותו לדמם למוות, וכשהמפכ”ל, השר לביטחון פנים וראש הממשלה תייגו אותו כמחבל דאע”ש. עכשיו, גם ההתנצלות המאוחרת מנוצלת בציניות לצרכיו האישיים של ראש הממשלה. ועם כל זאת, אם יש צדק, טוב שיופיע, גם אם מעט מדי ומאוחר מדי.