הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות הוא הישג מדיני חשוב. עם זאת, ככל שעובר הזמן מתברר שהטענה שמדובר בהסכם של "שלום תמורת שלום" רחוקה מהמציאות, ובתמורה לשלום הזה ישראל שילמה הן בביטול הסיפוח - שהיה ממילא הדבר הנכון לעשות - והן במטבעות בעייתיים דוגמת יצירת ספק באשר לנחרצות התנגדותנו למכירת מטוסי האף־35 לאמירויות.
שיתוף פעולה ונרמול יחסים עם מדינות באזור הם אינטרס ישראלי מובהק. אך אין בהם כדי לשחרר אותנו מלפיתת החנק של הסכסוך עם הפלסטינים. לפיכך, מבחנה של מנהיגות הוא בניווט הפוטנציאל שנוצר עם כינון היחסים הצפוי עם האמירויות לגיוסם לסיוע בתהליך ההיפרדות החיוני מהפלסטינים. כאמור, ההסכם כבר הניב בונוס חשוב בכיוון זה: הורדת הסיפוח מסדר היום. אך בכך לא די כדי להפוך את המגמה: מגלישה לכיוון מציאות של מדינה אחת, משותפת לשני העמים, שמשמעה קץ המפעל הציוני, לכיוון ההפוך של היפרדות מושכלת ומבוקרת בדרך להסדר של שתי מדינות.
תוכנית "ביטחון תחילה" של תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", שבימים אלו אנו פועלים לעדכנה ולהתאימה למציאות המשתנה, יכולה להוות בסיס לקידום ההיפרדות הנדרשת. לתוכנית שלוש רגליים: ביטחונית, כלכלית ומדינית, שבשילוב ביניהן טמון הסיכוי להקטנת החיכוך בין האוכלוסיות, שיפור חיי האוכלוסייה הפלסטינית ומשילות הרשות הפלסטינית, חיזוק הגורמים המתונים והחלשת קיצוניים ועוד - כל התנאים להגברת היציבות, יצירת מציאות של היפרדות אזרחית והכשרת הקרקע למשא ומתן עתידי. מה אין בתוכנית? אין בה כל שינוי בפרישֹת צה"ל אשר ימשיך לשלוט במרחב כל עוד לא יסוכמו הסדרי ביטחון במסגרת הסכם עתידי, ואין בה פינוי כפוי של מתיישב או התיישבות.
נדבך מרכזי אחד ב"רגל הביטחונית" של התוכנית הוא השלמת גדר הביטחון בתוואי ביטחוני על ידי סגירת פרצות הענק בה, והחלת משטר גבול קפדני לאורכה. לא עוד פרצות הקוראות לשב"ח. קץ תופעת השב"חים, ביחד עם אכיפה נחרצת של חוק וסדר בשכונות ובכפרים הפלסטיניים במזרח ירושלים, יתרמו לביטחון של כל ישראלי החי ממערב לגדר.
"הרגל הכלכלית" אמורה בעיקר להסיר חסמים בפני פיתוח כלכלי ותעסוקתי פלסטיני. דומה שבעידן מגיפת הקורונה מצד אחד, ובלוני הנפץ הבלתי נסבלים מצד שני, אין צורך להכביר מילים באשר לחשיבות יציבות ויעילות משילות הרשות ותמיכת הציבור הפלסטיני בה, כמו גם הרגעת השטח ברצועה.
לפיכך, בנוסף לשיקולים ערכיים ואנושיים, בריאות הציבור בישראל מחייבת לוודא שבצד השני של ההיפרדות קטנה המוטיבציה לערעור יציבות וגדלה התמיכה בגורמים המתונים. מדיניות ישראלית אשר תמחיש רצינות כוונות להיפרדות ולהסדר עתידי לא תתקשה לשכנע את המדינות התורמות – מהאזור ומחוצה לו – לחדש את השקעתן בתשתיות ובכלכלה הפלסטינית. בפריצת הדרך המדינית מול האמירויות גלום הסיכוי לגייסה למילוי תפקיד מפתח בהקשר זה.
מה שמביאנו ל"רגל המדינית", שעיקרה החייאת התקווה להסדר ושיקום האמינות הישראלית בהקשר זה. העובדה שגם במציאות של ממשל אמריקאי פרו־ישראלי ואפילו תומך התנחלויות הסיפוח לא יצא אל הפועל, והעובדה שאבי הרעיון החליט לוותר עליו לטובת יחסים עם מדינה חשובה במפרץ, מעידות על כך שאין מנוס מחזרה למתווה שתי המדינות.
על ישראל להודיע על שתי מחויבויות: האחת, להסדר שתי מדינות המבוסס על העקרונות הידועים, אך אין בו התפשרות על הסדרי הביטחון שעליהם תעמוד ישראל במשא ומתן עתידי. ראוי גם שישראל תודיע כי היא רואה בחיוב את יוזמת השלום הערבית, ובכפוף להבהרות, רואה בה מסגרת למשא ומתן עתידי. המחויבות השנייה היא לא לנקוט צעדים חד־צדדיים.
הדרך להסדר מדיני עם הפלסטינים עדיין ארוכה, וממשלת ישראל טרם אימצה את תוכנית ההיפרדות של המפקדים (או כל יוזמה אחרת בהקשר הפלסטיני). ההסכם עם האמירויות וביטול הסיפוח נותנים שמץ תקווה לשינוי הנחוץ בחלקת הארץ הקטנה שלנו ובאזור כולו.
הכותב הוא אלוף (במיל') ויו"ר תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל".