ארבעה חודשים אחרי שיצאנו מהסגר הראשון, ועם תחילת סגר שני, בכירים במשרד הבריאות צוטטו באומרם שהישראלים יצייתו רק לסגר (בניגוד לאמצעי ריחוק חברתי רכים יותר). בעוד שההמלצה על סגר צריכה להינתן על ידי רופאים ואפידמיולוגים, הקביעה השערורייתית הזו נשענת על בסיס אמפירי רעוע ועלולה לסכן את מידת הציות הוולונטרי האזרחי שעוד נשארה, לא רק ביחס לקורונה אלא גם בתחומים נוספים.
קביעה זו כנראה מתבססת על הציות הגבוה להוראות הסגר בגל הראשון. עם זאת, די ברור שהיכולת להשוות בין רמת הציות אז והיום ולשייך את ההבדל לסגר - מופרכת מאין כמותה. ההבדלים בין שתי התקופות מבחינת רמת החרדה מהמגיפה, התנהלות הממשלה והדברים שנודעו לציבור מאז - אינם מאפשרים השוואה כלשהי. מה גם שמגבלות התנועה בגל הראשון ניתנו למדידה אובייקטיבית, מה שאין כן ביחס לעטיית מסיכות או לשמירת מרחק.
באמירה זו של הבכירים יש משום התנערות מוחלטת מאחריות של הממשלה, ששחקה את אמון הציבור באמצעות ערבוב שיקולים פוליטיים בהחלטות, היעדר שקיפות ביחס לנתונים, חוסר הנמקה של הרציונל שמאחורי התקנות, היעדר עקביות ביחס לאכיפה והיעדר דוגמה אישית. הליכה לסגר - ללא תיקון הכשלים ותוך הישענות על אכיפה דרקונית - יכולה אולי להביא לשינוי קצר טווח, אך לטווח הארוך, היא עשויה להעמיק עוד יותר את משבר האמון.
לנוכח הנסיבות, תמריצים חיוביים עדיפים על פני משטר מבוסס סנקציות. כך, למשל, ניתן לתת עדיפות בסיוע הכלכלי לבעלי עסקים המצייתים לכללים. גישה המתבססת על הרתעה יכולה לעבוד רק אם מדובר בסנקציות דרמטיות, אך באקלים הנוכחי לא בטוח שיש למדינה את הלגיטימציה הציבורית להטיל את העונשים הדרושים על מנת שההרתעה תהיה אפקטיבית. מתן העונשים הקלים עשוי לשחוק את המוטיבציה של הציבור, בלי לייצר עלות משמעותית שתייצר מסלול חלופי לציות.
לצד זאת, חשוב שמקבלי ההחלטות ישדרו לציבור כי הם מזדהים עם הקשיים, ולא יזלזלו בחומרת הדברים. העובדה שהציות לכללי הקורונה קשה יותר לחלקים בחברה הישראלית - בעלי עסקים, אנשים החיים בצפיפות או הורים לילדים קטנים - מייצרת קושי אמיתי המעיד על אתגר התנהגותי גדול שמציפה הקורונה. אין כמעט הקשר רגולטורי אחר שבו עיקר העול של הציות נופל באופן כל כך לא שוויוני, והסגר ילך ויחריף זאת. במציאות זו, המוטיבציה לציות מצד האזרחים צפויה להיות קטנה עוד יותר, שכן דווקא אלו שהקשיבו להוראות הריחוק החברתי עשויים לחוש כי הם נענשים על לא עוול בכפם.
ציות נובע פעמים רבות מהאופן שבו הציבור תופס את הנורמות החברתיות. מחקרים מראים כי אנשים עשויים להפריז בהישנות התנהגות שלילית בסביבתם - דוגמת עבירה על הכללים בהקשר לקורונה - בין היתר מאחר שהתנהגות זו בולטת וזכירה יותר. כשהמדינה עצמה מביעה ייאוש משיתוף הפעולה של הציבור ומכריזה על סגר כתוצאה מכך, היא למעשה מקבעת בתודעה הציבורית כי לא ניתן לסמוך על אזרחי ישראל. זהו מסר רע מאוד לציבור במדינה דמוקרטית, ולכך השלכות ארוכות טווח על מידת שיתוף הפעולה הוולונטרי, ביחס לקורונה ובכלל.
ההחלטה על סגר צריכה להיות מסיבות אפידמיולוגיות ולא התנהגותיות. על מקבלי ההחלטות לשדר לאזרחים שההליכה לסגר נעשית משיקולים בריאותיים, ולא כי זה האמצעי היחיד שישראלים מסוגלים לציית לו, ולזכור שרבים בציבור מסוגלים לשתף פעולה עם ההנחיות, אם המדינה הייתה פועלת באופן מקצועי ושקוף ומתייחסת לסגר כאל אילוץ רפואי ולא כהרמת ידיים מרמת הציות בחברה הישראלית.
הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן