מאמרו של העיתונאי והפובליציסט קלמן ליבסקינד, תחת הכותרת "אינו יכול עוד" ("מעריב", 20.09.20) - כאמרתו של מנחם בגין המנוח, שאכן לא עמד בהפגנות ובספירת חללי צה"ל במלחמת לבנון הראשונה שיוחסה לכישלונו האישי - שוגה בשני דברים מהותיים.
ראשית, הוא מציג מציאות חד-צדדית ולא מאוזנת לגבי מצבה של המדינה ומזה גוזר את כישלונו של נתניהו. שנית, התמודדותו של בנימין נתניהו בכל הנוגע לתיקיו המשפטיים - החל מהחשדות, דרך החקירות ועד כתבי האישום - פרוסות על מספר שנים לא מעטות בהן, במסע אישי מפרך, הוא הביא את מדינת ישראל להישגים חסרי תקדים - כלכליים, ביטחוניים, ומדיניים - ולמעשה חווינו את העשור המשגשג ביותר בתולדות מדינת ישראל. כל אלה מעידים שיש לו את הכלים שמנהיגים אחרים לא צוידו בהם ונשברו, ובדרך הקריבו גם דרך וגם ערכים.
ההצעה תשיג תוצאה הפוכה
יש לזכור, מתקיימת בדורנו מלחמה פנימית-תרבותית, שפרצה בכמה חזיתות והיא מסוכנת. אותה מלחמה מפלגת בעוצמה את העם. הרעיון אותו מציע קלמן ליבסקינד ישיג תוצאה הפוכה ואף היא מסוכנת. אותו ציבור שבחר בנתניהו למרות צייד המכשפות התקשורתי, למרות החקירות החל מ-1999 (פרשת עמדי), למרות כתבי האישום, הציבור הזה סבור שהוא האיש המתאים לראשות ממשלה ומאותו ציבור הוא שואב את כוחו.
לחשוב שהזזת ה"פקק" ששמו נתניהו היא זו שתחלץ את המדינה מהמשבר העמוק אליו נקלעה, אינה אלא הטעייה או טעות. מניסיון העבר אפשר לומר שזו דרך יעילה ולא דמוקרטית וכניעה למסע מתוזמר הכולל הפגזה ארטילרית תקשורתית, הצפה בכתבי אישום וחבירה של מוביל דעה אחד או שניים ממחנה הימין. צירוף של שלושת הדברים הללו יחד עשויים להביא לשבירה ובכך להביא, בניגוד להכרעתו של הרוב הדמוקרטי, את נפילתו של נתניהו.
אין מכה אנושה יותר מכך לרוב הדומם שבחר בנתניהו - ובהתפלגות מובהקת אותו רוב מגיע בעיקר מהפריפריה, על כל המשתמע מכך. פריפריה שכמעט ואינה נוכחת בתקשורת, במערכת המשפט, באקדמיה, ובפקידות הציבורית הבכירה. נתניהו הוא נציגם כפי שבגין היה.
לשפוט את נתניהו על מכלול הישגיו
ליבסקינד פתח בהעתרת שבחים על נתניהו המדינאי. נתניהו אכן ראוי לכך, אבל הניסיון להציג אותו כבעל אישיות כפולה - מדינאי עתיר זכויות והישגים ומנהיג פנימי שכשל - היא בבחינת סתירה פנימית שאיננה מתיישבת עם המציאות וההיגיון. נתניהו הוא אדם אחד, מורכב, ויש לשפוט אותו על מכלול מעשיו והישגיו במהלך 13 שנות כהונתו. משבר הקורונה שלתוכו נקלעה ישראל, כמו יתר העולם, הוא רק חלק ממכלול זה.
כדאי להתעכב מעט על הישגיו המדיניים של נתניהו ובמיוחד ההישג האחרון שמהווה את שיאו של מאמץ מדיני ארוך - שהיה סמוי מן העין, אך צמוד למצפן היסטורי. כבר עתה נשמעים קולות ממדינות ערביות רבות, כי הן שוקלות מהלך דומה. זה לא רק המפרציות, סעודיה ומרוקו. גם עיראק מדברת כך והדי המהלך זוכים לתגובות חיוביות אפילו בלבנון.
המשמעות היא שאבנים רבות בחומת האיבה הערבית נופלות בזו אחר זו. מדינות ערב מסרבות להעניק לפלשתינים את זכות הווטו על היחסים עם ישראל והן רואות בישראל בת ברית אסטרטגית במאבק כנגד איראן. אפילו הליגה הערבית - פעם מובילת החרם הפאן-ערבי-נאצריסטי על ישראל - סירבה להיענות לדרישות הפלשתינים לגנות את מהלך הנורמליזציה.
מעבר להזדמנויות הכלכליות והביטחוניות העצומות, נרשמה כאן אבן דרך דרמטית במערכת היחסים בין ישראל למדינות ערב ובתהליך הארוך, הסיזיפי והסבלני שבו הציונות חתרה להיות חלק בלתי נפרד מהפסיפס המזרח תיכוני ולזכות ללגיטימציה מצד מדינות ערב על בסיס הכרה בעוצמתה המדינית-טכנולוגית. זה החל עם בגין וסאדאת ב-77' ומסתיים עם נתניהו והאמירתים ב-2020. מהלך היסטורי רב-משמעות, שמבסס את מעמדה הביטחוני המדיני והכלכלי של ישראל. יתר על כן, אל מול התעמולה האיראנית הקוראת למזרח תיכון נקי מישראל - כהדהוד ל"יודנריין" הנאצי - יש לכך גם משמעות עצומה, סמלית ומדינית.
למעשה, נתניהו הצליח לייצב נקודת שיווי משקל מזרח-תיכונית חדשה ולייצר אופק מדיני חדש עבור ישראל, מדינה שרק לפני כמה עשורים נשללה זכות קיומה ואפילו בעלי בריתה איימו לכרות שטחים מתוכה (עוד לפני מלחמת ששת הימים). הנראטיב השלילי שהצליחו הפלשתינים לקבע בתודעה הערבית והעולמית חוסל ואולי - מי יודע - החלשת כוח המיקוח הפלשתיני יביא אותם סוף-סוף לשולחן המו"מ בידיים נקיות, בלי "זכות השיבה" ושאר הביטויים שאינם אלא כסות לחיסול ישראל.
מונע מחזון היסטורי ושליחות אישית
כל זה זוכה אמנם לשבחים מצד ליבסקינד, אבל האמת היא שהימין ההתנחלותי חמוץ למדי. המתנחלים המדברים מגרונו של ליבסקינד היו מעדיפים את הסיפוח על פני בחריין, כפי שהודה בכך בנט בעצמו (ששכח לרגע שהדבר הכי חשוב עכשיו זה המאבק בקורונה). אבל נושא הסיפוח לא מת והעיד על כך גם שגריר ארה"ב בישראל.
אני משוכנעת שנתניהו מחכה לעיתוי הנכון ליישמו ובזה גדולתו - יש לו תוכנית-על אסטרטגית סדורה, המונעת מחזון ציוני מרחיק לכת ומשליחות אישית עמוקה, אך בדרך להשגתו הוא מוכן גם לנסיגות טקטיות זמניות. כדיפלומט מזהיר הוא ממתין לשעת הכושר הנכונה ולהכשרת דעת הקהל. חבל שהמתנחלים והימין אינם מבינים זאת ואני מעלה כאן השערה - שמא ההתנגדות לנתניהו, כביכול על נושאי פנים, מונעת מאכזבה על רקע נושאים מדיניים.
זו לא תהיה הפעם הראשונה שהמתנחלים יוצאים כנגד מנהיגי המחנה הלאומי. בגין - שאהב אותם אהבת נפש - אמר עליהם שהם לוקים בתסביך משיחי. ואכן זהו תיאור הולם. הם אפילו יצאו כנגד שמיר, בשל החלטות מדיניות כאלה ואחרות ששירתו באותו זמן את האינטרס הישראלי, אך לא היו לרוחם של פונדמנטליסטיים שרוצים הכל כאן ועכשיו, כתמונת ראי של "שלום עכשיו". הרי איש אינו יכול לחשוד ולו לרגע ביצחק שמיר שהיה מוותר על שעל מאדמת ארץ ישראל.
את כל היקף עשייתו של נתניהו, בשתי הקדנציות שלו, יש לבחון כמקשה אחת כוללת. ההפרדה בין חיצוני לפנימי היא מלאכותית. ובראייה כוללת זו, התוצאות מדברות בעד עצמן. במהלך כהונתו הוא הצליח להזניק את הכלכלה הישראלית קדימה ולהפוך את ישראל למעצמת היי-טק שמדינות רבות מחזרות אחריה. ההיי-טק גם היה מנוף מדיני. רואים זאת עכשיו כשהמפרציות משוועות לטכנולוגיות ישראליות בשורה של תחומים: מים וחקלאות, ביטחון פנים, רפואה ועוד.
נכון, משבר הקורונה מעיב על הישגיו, אבל כאן יש לקחת בחשבון שמדובר במגפה עולמית שהעולם כולו מתקשה לבלום אותה. עובדה היא שכיום מדינות רבות באירופה שוקלות להחזיר את הסגר, באופן מלא או חלקי. זהו אירוע קטקליזמי (אסון כתוצאה מאירוע מהיר ובלתי צפוי בטבע) מן החמורים שהיו כאן מזה שנות דור והציפייה, הכה ישראלית, למיגור המגפה בשיטת "זבנג וגמרנו" איננה מציאותית.
כניעה לכנופיית "שלטון החוק"
האשמת נתניהו בקרע הפנימי בעם היא עיוות המציאות. נתניהו לא המציא את המחלוקות בחברה הישראלית - החברתיות, השבטיות והזהותיות - הוא ירש אותן. אך נכון הדבר שמעשיו והרפורמות שהוא יזם לא היו לרוחן של האליטות הישנות שפעלו ופועלות ככל יכולתן - לא פעם תוך נקיטת שיטות לא דמוקרטיות ולא הוגנות - במטרה לחסלו פוליטית. הרפורמות שיזם בתחום התקשורת למשל, היו לצנינים בעיני ברוני התקשורת וממליכי המלכים ועל כך הוא נענש.
מעבר לכל אלה, הצעתו של ליבסקינד פירושה למעשה כניעה לכנופיית "שלטון החוק" והישג משמעותי לאלה שרצו להפילו ללא בחירות. זהו עיוות רצון הבוחר - שהובע שלוש פעמים ברציפות בשנה החולפת - ופיגוע אנוש בחקיקת היסוד ובזכויות האזרח, שקובעות שאדם הוא חף מפשע עד שהוכח אחרת וכי ראש הממשלה רשאי למלא את תפקידו עד למיצוי ההליכים נגדו.
קבלת ההצעה של ליבסקינד תהיה עוול בקנה מידה היסטורי, שכן אלה שפעלו לכאורה בשם החוק אך למעשה בסתירה לרוח החוק, הצליחו להפיל את נתניהו בדרכים לא חוקיות, תוך הסתה ויצירת תחושה של אנרכיה. מעל הכל, היא תהיה פגיעה בחזון הימין שנכון לעכשיו נתניהו הוא היחיד שיכול להוביל להגשמתו.
פעם אחר פעם הימין נופל בפח של השמאל. קוצר ראות, פזיזות, גישת הכל או לא כלום מאפיינת את המחנה, שכולל רבים וטובים. גם הקריאה לעסקת חנינה עבור נתניהו תמורת הסתלקותו מהתפקיד היא נפילה בפח מתוך רמייה עצמית, תבוסתנות ומוסר של עבדים כדברי ניטשה. הייתי ממליצה לליבסקינד להצטייד בקצת צניעות וסבלנות ולא להציע עסקה מפוקפקת וחסרת אחריות, כביכול בשם המחנה הלאומי. איש לא מינה אותו לתפקיד והוא אינו רשאי ליטול אותו לעצמו.
הכותבת היא מנהלת-שותפה בקבוצת לוצאטו
