החיים הם ניהול סיכונים. זה המוטיב העיקרי העומד ביסוד השאלה העומדת במרכז סדר היום התקשורתי באנלוגיה ל"המלט" של שייקספיר: להתחסן או לא להתחסן - זו השאלה. במהלך החיים המודרניים אנו נחשפים יותר ויותר להכרעה בשאלה שייקספירית זו. מדי יום נפגעים הולכי רגל במעברי חצייה. האם מכאן יש להחליט להישאר בבית מפאת הסכנה ביציאה לרחוב? ילדינו חווים אלימות בצאתם מהבית. האם אנו כולאים את ילדינו בבתינו? הים מסוכן ומקרי טביעה רבים קורים מדי קיץ. אז לא הולכים לים?
בסופו של יום, ניהול סיכונים הוא מעשה יומיומי שבו אנו מציבים עלות מול תועלת. סיכון מול סיכוי. זה אינו הימור, אלא החלטה מושכלת המתקבלת על ידי כל אחת ואחד מאתנו על סמך ניסיון העבר ושקלול המשתנים השונים. הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים די גדול, בעיקר בקרב ילדים או אזרחים ותיקים, ובכל זאת, כיוון שלהישארות כלואים בבית יש מחירים כלכליים ונפשיים עצומים (זאת אנו למדים מהסגרים השונים), אנו יוצאים לרחוב, הולכים לעבודה ושולחים את ילדינו לבית הספר ולחוגים השונים.
כך גם לגבי טבילה בים, שהיא ממש טעם החיים לאחד כמוני שנולד בסמוך לחוף פרישמן בתל אביב. גם בלקיחת תרופות אנו נוטלים סיכונים, ורוב המשתמשים מרפרפים, אם בכלל מעיינים, בעלונים המציגים את תופעות הלוואי. "אם תהיה לי תופעת לוואי, אתמודד איתה לכשתהיה", אנו אומרים לעצמנו. כי כאבי שרירים אינם בהכרח משתווים לסיכונים שביתר לחץ דם, למשל, או בכולסטרול גבוה.
לאחרונה, על רקע חיסוני הקורונה, עלתה לסדר היום הציבורי סוגיית החיסון בכפייה. "איני מסכים שיכריחו אותי להתחסן", היו שאמרו. "מה פתאום המדינה תחליט בשבילי איך לשמור על חיי?". נימוק דומה נשמע גם כשנקבעה בחקיקה החובה לחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. מסתבר שהמדינה יכולה להחליט לשמור על חיי רוכבי הרכבים הדו־גלגליים, ולו רק כדי לחסוך בעלות הגבוהה של הטיפולים בנפגעים, שיבואו על חשבון חולים ופצועים אחרים. גם בזמן מלחמה ניתן לקנוס את היוצאים מהמקלטים בזמן אזעקה. המדינה יכולה, ורצוי שכך תפעל ללא חשש פופוליסטי, לחייב אנשים להגן ולמגן עצמם כדי שלא יהפכו למעמסה על הציבור ומשאביו בשעת משבר.
זאת ועוד, למיטב בורותי הרפואית, החיסון אמור להגן על הסובבים אותי מפני הידבקות במחלה קשה. הימנעות מחיסון נובעת לדעתי מאגואיזם צרוף ומחוסר מוכנות להתחשב בזולת ומהווה המשך ישיר לכל אותם מצפצפים על הנחיות הקורונה שהולכים לחתונות, מתקהלים ומרמים בבידוד, בדרך כלל תוך השמעת נימוקים פסבדו־רפואיים וטענות כי ההגבלות מטופשות וחסרות היגיון. לכן כאשר אני עומד בפני השאלה אם להתחסן או לא להתחסן, החלטתי להתחסן. כך אשמור על עצמי וגם על אחרים.