אם בני גנץ לא היה מצטרף לממשלת האחדות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא מן הנמנע שהיו מתקיימות כבר אז בחירות רביעיות, ונתניהו, שהיה בשיא כוחו, היה כנראה מרכיב ממשלת ימין "על־מלא", ואולי אף מפטר את היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. הוא עלול היה לקבל חסינות וכך משפטו היה מתבטל, ושליחיו היו מרסקים את עצמאות בית המשפט העליון והפרקליטות. זה לא קרה, כי גנץ היה שם למנוע את זה.
מי שהצביע לכחול לבן ולמפלגות שמאל־מרכז אחרות אולי חש אופוריה לקראת הבחירות האחרונות. אולי הוא חשב שנתניהו יובס, אבל זה לא קרה.

נוצר מעין תיקו בין המחנות השונים שניתן היה לשבור אותו או בבחירות נוספות, שנתניהו היה לוקח כאמור כמעט בהליכה באותו זמן, או בהצטרפות לממשלת אחדות כדי להגן על קודש הקודשים: שלטון החוק. את זה עשה גנץ, ועל כך ספג ביקורת רבה. בשנות ה־60 של המאה הקודמת כיהן לוי אשכול כראש הממשלה ושר הביטחון. הוא הכין את צה"ל למלחמת ששת הימים, לניצחון המפואר ביותר שלנו. אבל דווקא משה דיין שופע הכריזמה, שהחליף אותו כשר ביטחון שבועות ספורים לפני פרוץ המלחמה, לקח את כל התהילה, למרות שלא הייתה לו יד ורגל בהכנת צה"ל למלחמה. אשכול כמעט נשכח, ואילו דיין, שהופקד על צה"ל בשש השנים לאחר מכן, כשל כישלון קולוסלי במלחמת יום הכיפורים.

משה דיין (צילום: שמואל רחמני)
משה דיין (צילום: שמואל רחמני)


בשנותיי בכנסת ראיתי את הפער בין הפופולריות של אישים פוליטיים לבין מי שהיו באמת. ראיתי אנשים רציניים שהיו ראויים להערכה, אך לא קיבלו אותה כי עברו מסך פחות טוב, ולשונם הייתה כבדה. וראיתי אנשים מאוד פופולריים שהיו הרבה פחות רציניים ממה שהיה נדמה. אני רוצה מנהיגים שיודעים לקבל החלטות לא פופולריות. אני פוחד ממנהיגים שרוצים להיות פופולריים בכל מחיר.

גנץ הבין שרק בכניסה לממשלת האחדות הוא ימנע את ריסוק שלטון החוק. הוא גם ידע שזה יהיה מהלך שיהיה מאוד לא פופולרי. ועל כך שהוא העדיף לעשות את המעשה הנכון, גם במחיר האישי הכבד, הוא הוכיח שהוא מנהיג אמיתי. הוא עמד במבחן, ולכן הוא ראוי יותר מכל אחד אחר לאמון. 

הכותב הוא ח״כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה