בתקופה האחרונה זה הפך לספורט לאומי. להעביר דעה, לשפוט, לפסוק ולחרוץ את דינם של אנשים על סמך רסיסי מידע. כאשר האמון ברשויות החוק, במשטרה ובפרקליטות מעורער עד לא קיים, הרשתות החברתיות הפכו לבית דין שדה, ואנחנו שופטים אנשים באותו אופן שאנחנו מדיחים משתתפים מתוכנית ריאליטי.

עברנו לחיות בשני עולמות מקבילים. ישנו העולם הישן, שבו התהליכים מתנהלים עם פרוצדורות ותקנות שלא השתנו כבר עשרות שנים; והעולם החדש, שבהשפעת הריאליטי, טוויטר ופייסבוק אינו מחייב אותנו לדחות סיפוקים, שבו הקשב שלנו מוגבל לשמונה שניות ושאנחנו מחווים בו דעה על סמך כותרת או ציוץ. במציאות הזו לכל אחד יש מנדט לפרסם, להגיב ולקבל החלטות. אמינות המידע נקבעת על פי מספר הלייקים שקיבל הפוסט, וכל אחד בוחר למה להאמין על פי תחושתו ומצב רוחו באותו רגע. במציאות הזו האמת נמדדת על פי מידת הרגישות שלנו.

הסדרה "צל של אמת" היא מייצגת מובהקת של העולם החדש, זה שבוחר להציג את הדברים באופן חד־צדדי, מצויד בפרובוקציות ובכל המרכיבים שדרושים כדי למשוך את הקשב שלנו, וליצור עיוות של המציאות במקצועיות רבה. הסדרה שודרה לפני חמש שנים והציעה את א"ק - שלאחרונה נחשפה בשמה המלא כאולה קרבצ'נקו - כחשודה המיידית ברצח תאיר ראדה. אף על פי שהסדרה לא עברה על שום חוק, היא למעשה לקחה את החוק לידיה. נכון, ניתן לומר שצופי הסדרה יכולים להחליט אם הם מאמינים למידע המוצג בה או לא, אך במציאות, מנגנון עיבוד המידע שלנו לא עובד כך. המנגנון מתבסס על עיוותי חשיבה והטיות קוגניטיביות, כך שאין לנו אפשרות לקבל תמונה אובייקטיבית על הנעשה בעולם.

כדי להבין זאת לעומק, בואו ניקח הפסקה קצרה ונתבונן בשני הקווים הללו. מי מהם ארוך יותר?

קווים (צילום: ללא קרדיט)קווים (צילום: ללא קרדיט)

למעשה שני הקווים באותו אורך בדיוק (מזמינה אתכם לבדוק זאת). אם כך, נשאלת השאלה מדוע אנו עדיין תופסים את הקו הימני כארוך יותר, גם לאחר שראינו ששניהם באותו אורך?

כאן מגיע החלק המעניין. המוח מנצל ידע מוקדם וניסיון כדי לתרגם את אותו גירוי אובייקטיבי לתפיסה שמאפשרת לנו לשרוד בעולם. החיים בעולמנו הארכיטקטוני הרגילו את מוחנו לראות קירות ופינות בכל מקום. מוחנו משתמש בידע הזה כדי לשפוט את מרחק האובייקט מאיתנו. כשראשי החץ מופנים החוצה, אנו מניחים שהם קרובים יותר. אם אובייקט קרוב אלינו, מוחנו מתרגם אותו כגדול יותר. לכן לא משנה כמה תתאמצו, הקווים לא ייראו לכם באותו אורך.

הזיכרון הדינמי

אך לא מדובר רק בעצמים פיזיים כמו החצים בדוגמה. גם סיפורים ופרטי מידע שאנו נחשפים אליהם עוברים הבניה מחודשת במוחנו.
כדי להיווכח עד כמה אנחנו חשופים להטיות, אני רוצה לספר לכם על נטלי, שעבדה כאחות באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. בשלב מסוים עלו על זה שהיא גונבת תרופות מבית החולים ומוכרת אותם כדי לקנות בגדי מעצבים. כמובן שהיא פוטרה מעבודתה ונפתחו נגדה הליכים פליליים. עכשיו תגידו - עד כמה נטלי אמינה לדעתכם, בין 1 ל־5? האם הייתם מוכנים להעסיק אותה? אני מניחה שלא.

דבר נוסף שחשוב שתדעו הוא שכל מה שסיפרתי לכם על נטלי - היה שקר. הסיפור לא היה ולא נברא. עכשיו, כשאשאל אתכם עד כמה נטלי אמינה, אתם ככל הנראה תתקנו את התפיסה הראשונית, אבל לא תפתחו לוח חלק. הכתם על נטלי עדיין יישאר. רוב האנשים מתקשים מאוד לתקן את התפיסה הראשונית שכבר נוצרה, והיא נוטה לדבוק בתודעה שלנו. כך עובדת המערכת הקוגניטיבית שלנו. טענות כוזבות ממשיכות להשפיע עלינו גם לאחר שהופרכו. גם כשנאמר לנבדקים במפורש שהמידע שניתן להם שקרי – הם המשיכו לאחוז בעמדותיהם המקוריות. לכן בעולם של היום מי שיצעק יותר חזק – הוא זה שיקבע את סדר היום ויגרום ליותר אנשים להקשיב לו.

"צל של אמת" היא סדרה עשויה היטב, אך גם חד־צדדית באופן מבהיל, שנעשתה כדי להשפיע על התודעה שלנו. נעשה בה שימוש בכל המרכיבים שסוחטים רגש ומשפיעים עלינו להתבונן על הדברים באופן חד־צדדי.

דוגמה נוספת לחד־צדדיות הזאת היא ספרה האוטוביוגרפי שפרסמה בתו של עמוס עוז, גליה, שבו היא מאשימה אותו בהתעללות פיזית ונפשית שיטתית ומתמשכת. אין לי שום כוונה להגן על עמוס עוז. הנקודה היא אחרת: הזיכרון שלנו דינמי ומשתנה כל הזמן. בכל פעם שאנו שולפים מחדש זיכרון, נעשים בו שינויים. זהו תהליך שעשוי להוביל שלא במתכוון לעיוות המציאות, שנצבע על ידי תחושות ורגשות שמציפים אותנו, ולא בהכרח קשורים במה שקרה בפועל, אלא קשורים בקונפליקטים פנימיים שלנו.

זו תופעה ידועה ומוכרת, ובבואנו לשפוט את המקרה של גליה עוז אנחנו מחויבים להביא גם אותה בחשבון לפני שדעתנו בנוגע למקרה מתעצבת.

חשוב להבין כי למערכת הקוגניטיבית שלנו אין יכולת להתמודד עם מציאות מורכבת. יש לנו דחף חזק מאוד לשמר תפיסה קוהרנטית של האחר. אנחנו אוהבים להתבונן בעולם במונחים של שחור ולבן. הקושי הפסיכולוגי הגדול ביותר שלנו הוא לשאת עמימות. ככה זה למשל עם אנשים ששונאים את ראש הממשלה בנימין נתניהו, או אוהבים אותו, או כאלה שחושבים שדונלד טראמפ הוא נשיא טוב או לא, או שהטיפול בקורונה היה מוצלח או לא מוצלח. המציאות שונה מהקטגוריות שאנחנו כל כך אוהבים לבנות.

נתניהו יכול להיות מנהיג מדיני מצוין, גם אם הוא מואשם בעבירות שוחד, ולטראמפ יש מספר לא מבוטל של הישגים על אף שהוא לעתים מתנהג בצורה הזויה. בהתמודדות של המדינה עם הקורונה, למשל, היו צעדים מאוד מוצלחים כמו גם החלטות שגויות שנתקבלו.
כך שהעולם הדיכוטומי הזה אינו קיים במציאות. הוא הבניה של התודעה שלנו. מה שאנו חווים הוא סימולציה של מה שקורה בעולם. ההטיות שלנו משחקות תפקיד מרכזי בסימולציה הזו. תפיסת המציאות אצל אנשים שנותנים לתחושות שלהם משקל גבוה – לקויה במיוחד.

בשבועות הקרובים יקבע בית המשפט אם זכאי רומן זדורוב למשפט חוזר, ואז גם יעלה לדיון התיק של א"ח וקרבצ'נקו. יוצרי "צל של אמת" מבקשים להמתין לקביעת בית המשפט בתיקים של א"ח ושל קרבצ'נקו, אם כי הם עצמם לא טרחו להמתין לבית המשפט, אלא הקימו בית משפט טלוויזיוני משלהם. פועל יוצא בולט בפרשיות מהסוג הזה הוא העברתן קומפלט לבמה הציבורית.

רומן זדורוב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)רומן זדורוב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

המנגנון האבולוציוני

על פי מילון אוקספורד, צמד המילים Post־Truth, שהוכרז כמושג השנה ל־2016, מתאר מצב שבו בנסיבות מסוימות, לעובדות ולנתונים אובייקטיביים יש פחות השפעה על עיצוב דעות הציבור, בהשוואה לאמונות אישיות או פנייה לרגש. אוסיף על זה שמחקרים מראים שרגש ואמונה אישית כמעט תמיד יקבלו עדיפות על פני עובדות, ולא רק "בנסיבות מסוימות" כפי שטוען המילון. נשאלת השאלה מדוע מוחנו, המכונה המתוחכמת ביותר בעולם, ייתן באופן גורף כל כך עדיפות למידע שקרי?

אומנם כצופים מהצד, התנהגות זו נתפסת כלא רציונלית, אך מבחינת מוחנו, התנהגות זו מאוד רציונלית. הסקה על סמך עובדות או מידע מהימן אינה תכונה שמקדמת את הישרדות המין האנושי - לכן היא לא קיבלה עדיפות. כדי להבין זאת, נתחיל עם המנגנון הפרימיטיבי והיעיל ביותר שהתפתח אצלנו, הרגש. נמצא כי ציוצים שקריים ופרובוקטיביים מעוררים רגשות שליליים בעוצמה גבוהה באופן משמעותי בהשוואה לציוץ ממוצע. על מנת לבחון זאת, החוקרים ניתחו את התגובות של משתמשים לציוצים כוזבים ונכונים, ומצאו כי מידע כוזב נטה לעורר רגשות כמו הפתעה, גועל, כעס ופחד, בעוד מידע אמיתי עורר יותר רגשות של עצב ואמון או שלא עורר רגש כלל.

לרגשות, בעיקר השליליים, ישנה פונקציה אבולוציונית שמטרתה להניע אותנו לפעולה. לכל אחד ממגוון הרגשות יש מטרה שונה. תחושת גועל נועדה לאותת מפני הרעלה (פיזית או חברתית), כעס נועד להכין את המערכת לתקיפה. לעומת זאת, רגשות כמו עצב או אמון המתעוררים בעת קריאת מידע אמיתי, לא מובילים לפעולה. להפך, הם גורמים לנו להתכנס בעצמנו. לכן ככל שהציוץ מעורר רגש שלילי עז יותר, הסיכוי שנפנה אליו קשב עולה. זה ממש לא משנה אם פרטי המידע נכונים או לא. מדוע? מבחינה אבולוציונית, עדיף לעורר אצלנו כעס, גם אם הוא יוביל לכך שנתקוף אדם אחר בטעות, מאשר שנהיה מותקפים. רגש שלילי גם מוביל לקידוד יעיל יותר של פריטי המידע בזיכרון. לכן מידע שקרי לא רק מתפשט מהר יותר, הוא גם מחלחל לתודעה.

אנשים אוהבים מאוד לשמוע סיפורים בעלי קונוטציה שלילית או פרובוקטיבית על האחר. מידע רכילותי ממלא פונקציה חברתית ופסיכולוגית, שהיא בעלת שורשים אבולוציוניים. תפקידה המרכזי הוא לאפשר לנו לקבל מידע על אנשים שעם חלקם הגדול אנחנו לא באים במגע ישיר.
בעת עיבוד של פיסות מידע בעלות אופי רכילותי, מופרש במוחנו נוירוטרנסמיטור בשם דופמין, הידוע כמעורב בתחושת הנאה ותגמול. מידע זה גורם לנו להרגיש טוב יותר לגבי עצמנו ומשפר את מצבנו ביחס לאחר. לכן מידע רכילותי ייטמע בזיכרוננו טוב יותר. בהקשר זה נמצא כי חדשות שליליות על אודות אנשים בעלי סטטוס נמוך מעניינות הרבה פחות.

בנוסף, על פי מחקר שפורסם במגזין "Psychological Science in the Public Interest", אחת הסיבות העיקריות לכך שמידע כוזב "נדבק" היא שהפעולה המנטלית של בדיקת העובדות ובחינת האפשרות שהמידע כוזב, מצריכות הרבה יותר מאמצים קוגניטיביים מפשוט לקבל אותו. המנגנון הקוגניטיבי שלנו לא התפתח כדי לזהות פייק ניוז. בעידן הנוכחי, אנו נחשפים באופן חסר תקדים לכמות עצומה של פרטי מידע. לו נדרשנו להעביר כל פיסת מידע שמגיעה למוחנו בחינה קפדנית, לא היינו יכולים לשרוד. מה שמאפשר את הישרדותנו הוא מנגנון קבלת החלטות המאפשר לנו לבצע שיפוטים מהירים על בסיס מעט מאוד מידע. מנגנון זה הוא הרגש. בין שנרצה להודות בכך ובין שלא, בני אדם מבססים את החלטותיהם על הרגש.

אחרי כל זה נשאלת השאלה: האם ניתן ללמד משתמשים לחשוב?

עדיין לא ברור אם יש דרך למתן את הנטייה הטבעית שלנו כלפי מידע שקרי. לא קיימות עדויות לכך שאנשים משנים את הדעה שלהם ברגע שראו עובדות המפריכות את האמונות שלהם. אפילו תיוג מידע כשקרי לא יגרום לו להתפשט פחות. ככלל, רגשות חזקים לגבי נושא מסוים לרוב אינם נובעים מהבנה עמוקה, ואם יש לנו הרגשה שמידע מסוים נכון, לרובנו זה מספיק כדי לאמץ אותו.

באבולוציה של הרשתות החברתיות, המטבע הסחיר ביותר הוא תשומת הלב. במלחמה הזו, ככל שהמידע יותר פרובוקטיבי, יש לו יותר סיכוי להפוך ויראלי. אנו קרובים לאמץ כלל חדש - אם זה כתוב באינטרנט, כנראה שזה נכון.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה

[email protected]