מפעם לפעם מתעוררת מחדש ההכרה עד כמה אנו צריכים לשמור ולהגן על שומרי הסף בישראל. כשאנו נותנים לכך ביטוי, מזדקפת קומתנו, כאילו היו שומרי הסף חומת ההגנה היחידה השומרת עלינו מפני עוול, שרירות וסטייה מערכי יסוד.
כשאנו אומרים "שומרי הסף", למי בעצם כוונתנו? כל אחד יכול להרחיב הגדרה זו על פי הבנתו האישית, אבל אפשר להניח שקיימת הבנה כללית שאין אנו מדברים על פוליטיקאים בעלי כוח ושררה, אלא על נושאי משרה בכירים בשירות המדינה: קצונה בכירה במשטרת ישראל; פרקליטות המדינה; שופטות ושופטי ישראל; פקידות בכירה בשירות המדינה, האמורה לקבל החלטות המגינות על האינטרס הציבורי שלנו; מבקר המדינה ואחרים. אנו שואפים שהם יקבלו החלטות המגינות על האינטרס הציבורי, ללא השפעות זרות של לחצים פוליטיים או אינטרסים אישיים.
ראוי שנגן על שומרי הסף ובהחלט ראוי שנבטיח את עצמאותם השיפוטית והמוסרית ואת צמידותם לעיקרון שהם מחויבים לאינטרס הציבורי הכולל. אבל מסתבר שאין זה מספיק להגן על שומרי הסף, שכן לפעמים עלינו להגן על עצמנו מפניהם, על שום שדווקא הם אינם מגינים על האינטרס הציבורי. לא חלילה מסיבות של שחיתות או תועלת אישית, אלא מחמת חולשה אישית או מערכת שיקולים פסולה.
בחודש מרץ נדרש כבוד השופט עופר נהרי לתת את גזר דינו של נהג מערבל בטון, שדרס למוות אישה קשישה שחצתה מעבר חצייה. הוא גזר עליו ארבעה חודשי מאסר בלבד, כאילו הריגת אדם היא עניין של מה בכך.
אצלי עלו כמה תהיות: האם כבוד השופט נהרי מבין את משמעות קדושת החיים הקבועה בחוק היסוד? האם הבין מדוע אנו צריכים להעניק הגנה להולכי רגל בחצייתם את מעבר החצייה? והאם הוא לא יודע כי הענישה היא שמשדרת לציבור את חומרת העבירה? גזר דין כזה ממוטט חלק גדול מהמאבק האדיר שאנו משקיעים בצמצום ההרג בכבישים, וזאת עושה לנו אחד משומרי הסף. בשיקול דעת נכון הוא היה חייב לגזור חמש שנות מאסר.
זמן לא רב לאחר מכן, געשה המדינה עקב סיפור האונס של נערה בת 13 במלונית קורונה ביפו. פרקליטות המדינה, לאחר בדיקת כל הראיות, החליטה להגיש כתב אישום על בעילה אסורה בהסכמה.
החוק קובע במפורש שנערה בת 13 אינה יכולה לייצר הסכמה לקיום יחסי מין מלאים עם גבר. הוראה זו נכתבה במפורש על מנת להגן על נערות צעירות. הציבור בישראל הבין את גודל השגיאה וההחלטה תוקנה, מה שמוכיח עד כמה השיפוט של הציבור עולה באיכותו על השיפוט של פרקליטים מקצועיים. אולם עד שכתב האישום תוקן, עברו הנערה ומשפחתה דרך כבשן ההשפלה.
ויש עוד: באפריל שוחרר המחבל רושדי אבו מוך שרצח את החייל משה תמם ב־1984. הנוסח של קיצוב עונש מאסר לרוצחים הוא מונח מכובס, שנועד להסתיר את המהות. אין פה קיצוב אוטומטי הנקוב בחוק; יש פה מהלך של הענקת חנינה. איך יכולה מערכת המשפט במדינת ישראל להרשות לעצמה להעניק חנינה למחבל שהתעלל בחייל ורצח אותו רק משום היותו חייל? והנה, לרוצח זה אנו מעניקים חנינה והוא מתקבל בקהילתו כגיבור, מול עיניהם של בני משפחת הקורבן.
ואם כל זה אינו מספיק, מגיעה אלינו לאחרונה החלטת בית המשפט הגבוה לצדק בהרכב של תשעה משופטיו, כי אין לשלול מאישה את הזכויות הרכושיות בגין טענות של בגידה. עצם השימוש במילה בגידה הוא בזוי ומיותר, אך העיקר הוא שעד להחלטה דרמטית זו נכשלו שורה של שומרי הסף בהגנה על זכויותיה הבסיסיות של האישה בישראל.
זכות הקניין בישראל היא זכות חוקתית, על פי חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. משקמה זכות זו אי אפשר לשלול אותה, פרט למקרים יוצאי דופן. שלילתה מאישה על שום נימוקים הנוגעים לאוטונומיה של הפרט ועל פי עקרונות הדין העברי, היא פגיעה במעמד כלל הנשים בישראל.
זוהי כניעה לעקרונות דת המציבים את האישה במעמד נחות מהגבר. זוהי פלישה של קיצוניות דתית אל המשפט האזרחי בישראל. בכמה תחנות העניקו שומרי הסף שלנו הכשר למהלך מפלה זה. אכן, החלטת בג"ץ בהרכב מיוחד תיקנה את המצב, אולם שוב הוכח עד כמה עלינו לשמור על עצמנו בפני שומרי הסף.