בדפדוף בפייסבוק נתקלתי בפוסט של איש חינוך, שכמובן נמחק בחטף, שקרא: "יש לנו חברת כנסת עם מוגבלות, לא בגלל שאנו מדינה נאורה יותר ממדינות אחרות". הוא עוד הגדיל לעשות והוסיף: "בחברה מסחרית אף אחד לא ימנה לתפקיד ניהולי חירש/אילם/עיוור, כי זה יהיה הסוף של החברה הזאת, היא פשוט לא תתפקד".
החברה הליברלית שאנחנו שואפים להיות, רוצה לקבל ולעטוף כל אדם שהוא שונה. ולפעמים, כמו במקרה הזה, לא מאפשרת להם לחצות את תקרת הזכוכית הזאת. שירלי פינטו היא אדם עם מוגבלות והיא גם הרבה דברים אחרים, ובזמן שאנחנו מתרגשים מהעמידה שלה בדוכן המליאה כשהיא מסמנת בשפת הסימנים, אנחנו מפספסים את המהות שלה.
ב-2021 אנשים עם מוגבלות לא צריכים להיות הייצוג של הנכות שלהם. אנחנו יכולים להיות הרבה מעבר. כשאני נכנסת למקום עבודה חדש, אני דואגת להצניע ולהקטין את המוגבלות שלי. היא קיימת, היא שם, אני אצטרך את ההקלות ואת ההנגשות, "אבל אתם כמעט לא תרגישו אותה", אני נוהגת לומר.
אין כאן עניין של בושה או של חוסר קבלה עצמית, אני והמוגבלות שלי חיות בשלווה ובשיתוף כבר מספר שנים לא מבוטל, אבל אני הרבה דברים לפניה אחריה ובזמנה, וברגע שאת בת אדם עם מוגבלות את הופכת למושא להכלה ולקבלה. דוגמה לכך, הוא מכתב ההמלצה לשירות צבאי שהמחנכת שלי כתבה לחברה הכי טובה שלי דאז: "עוזרת לתלמידה עם מוגבלת" נכתב שם, כאילו שזו הסיבה היחידה להיות בסביבתי.
מה שחסר לנו כחברה, זה לא הקבלה של אדם שונה, לזה אנחנו מסוגלים. מה שאין לנו, זה את היכולת לנורמליזציה שלהם, ההבנה שלעיוור או חירש יש עוד מגוון תכונות ויכולות, שעשויות או לא, להציב אותו בעמדות ציבוריות או ניהוליות. מחיאות הכפיים שקיבלה פינטו אתמול, היו לא מהסיבות הנכונות, אני מקווה שבפעם הבאה שתנאם בקולה של המתורגמנית, חברי הכנסת יתעלמו מכך ויקשיבו דווקא למילים המסומנות.
התרעות פיקוד העורף