1. אי אז, במאה שעברה, הייתי הכתב הפוליטי של “מעריב”, או בטרמינולוגיה דאז: כתב לענייני מפלגות. זה חייב אותי לבלות לפחות יום־יומיים בשבוע בכנסת – בעיקר במזנון - שם התנהלו ותססו החיים הפוליטיים הבין־מפלגתיים. הרבה מידע חשוב ומעניין ליקטתי שם.

יום אחד אכלתי במזנון ארוחת צהריים עם חבר כנסת ססגוני, חביב וקולני, שסיפק בדרך כלל בהתנהלותו “פרנסה” ליו”ר הכנסת ולסגניו שניהלו את ישיבותיה.

תוך כדי שיחתנו התלונן האיש שכבר זמן רב יו”ר הכנסת או מישהו מסגניו המנהלים את ישיבות המליאה לא העיפו אותו מאולם הישיבות החוצה. “עוד מעט לא ישמעו עליי בכלל. מה אני צריך לעשות, להרביץ למישהו?”, תהה.

נזכרתי בסיפור הזה כשצפיתי זה לא כבר בישיבת הכנסת הסוערת, שבה הציג נפתלי בנט את ממשלתו. מרגע שפצה את פיו, פצחו חברי כנסת מהאופוזיציה, בעיקר מהליכוד, בצעקות ובקריאות פוגעניות כלפי ראש הממשלה החדש.

פשוט לא הניחו לו לדבר. זה נראה מתוכנן ומאורגן מראש. יו”ר הישיבה – יו”ר הכנסת מיקי לוי – קצין משטרה בכיר בעברו, עשה מאמצים נואשים לבלום את המהומה ולנהל ישיבה נורמלית.

הוא קרא את הצווחנים לסדר שלוש פעמים ואיים עליהם שוב ושוב שיסלק אותם מהמליאה אם לא יחדלו מההפרעות. הם לא שמו עליו, ואכן סולקו החוצה בעזרת הסדרנים והסדרניות.

למען האמת, אלה שיצאו נראו מרוצים למדי. חשבו על זה: חבר או חברת כנסת שבקושי ידועים (חברי כנסת מכובדים ומפורסמים, מסוגו של בני בגין למשל, אינם משתוללים בדרך כלל בקריאות ביניים) זוכים לפתע לכבוד גדול כל כך: היו”ר חוזר על אזהרתו כלפיהם שלוש פעמים תוך כדי הכרזת שמם האלמוני ומאיים לזרוק אותם החוצה, אבל זה לא מזיז להם.

אדרבה, אולי הם אומרים בלבם: “הלוואי שיזרוק”, ועושים הכל – כלומר ממשיכים לצעוק – כדי שזה יקרה. וכשזה אכן קורה סוף־סוף והיו”ר, הקצין הבכיר לשעבר, פוקד עליהם לצאת החוצה, הם קמים מדושני עונג ואפילו מחויכים פה ושם, וכשהם מלווים בידי סדרנים או סדרניות עושים דרכם החוצה.

בדרך הם עוד ממשיכים לצעוק, וכל העם רואה את הקולות בטלוויזיה. והמגורשים יודעים: בעוד זמן קצר תהיה הצבעה, והם ייקראו אחר כבוד לחזור לאולם המליאה.

אדוני היו”ר, קח אל תודעתך: חברי הכנסת הצעקנים הללו בעצם מתים שתעיף אותם החוצה, ושמם והמראה שלהם וגבורתם ייוודעו ברחבי ישראל.

אל תיתן להם את התענוג הזה בקלות כזו. אולי, למשל, תיזום החלטה, שחבר כנסת שמסולק מאולם המליאה ייענש על כך בצעדים שיינקטו נגדו במסגרת הכנסת. ואז נראה אותם.

ראש הממשלה נפתלי בנט בדיון במליאת הכנסת (צילום: מרק ישראל סלם)ראש הממשלה נפתלי בנט בדיון במליאת הכנסת (צילום: מרק ישראל סלם)

2. צום תשעה באב שחל על פי התאריך בשבת הקרובה, אבל נדחה כדין ליום ראשון מפני שאין צמים בשבת, מציג לנו שני גיבורים – רבי עקיבא, מנהיג אזרחי דתי מזה, ובר כוכבא, מנהיג צבאי שהנהיג את המרד נגד הרומאים ששלטו אז בארץ ישראל מזה.

והרמב”ם מפתיע בהלכות מלכים שלו בכותבו שם: “רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו (!) של בן כוזיבא (בר כוכבא) המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה, הוא וכל חכמי דורו, שהוא המלך המשיח... כיוון שנהרג נודע להם שאינו”.

בתלמוד יש גם גרסה שבר כוזיבא עצמו היה זה שאמר לחכמי ישראל: “אני משיח”. הם העמידוהו למבחן והוא כשל בו, ואז קטלוהו. מי קטל אותו? שאלה קשה. יש המפרשים שהיהודים עשו כן ויש התולים את ההריגה בגויים. השורה התחתונה: הגיבור שקרא לדרור - מת. צום קל.