איש לא היה אמור להיות מופתע מדבריה של שרת הפנים איילת שקד - שמהם חזרה בה במידה מסוימת בעקבות הסערה שעוררו - שבתקופה של מגיפה צריך לדעת להכיל את העובדה שיש חולים קשים ושיש נפטרים. זאת להערכתי עמדתה של הממשלה כולה. שומעים את אותם הדברים גם מפי ראש הממשלה נפתלי בנט, שגוזר גזירה שווה בין נפטרים לבין עסקים שנסגרים; וגם מפי אחרים.
השרים, רובם ככולם, מגלים את אותה אטימות, ואולי גם את אותה התנשאות של מי שמשייכים את עצמם לשכבה באוכלוסייה שעליה חלים כללי התנהגות שונים מאלה שחלים על אלה שמתגוררים בפריפריה החברתית. הכל צפוי – והרשות נתונה. אין מחסומים תודעתיים ואין מהמורות משפטיות.
בסביבתם החברתית של היושבים ליד שולחן הממשלה לא צריכים לנסוע שעות כדי לקבל טיפול רפואי או להמתין שבועות עד לקבלת הטיפול. גם לתחבורה ציבורית לא נזקקים שם. מכאן גם נובעת הציניות שאין מכוערת ממנה, ומכאן גם סדרי העדיפויות של נפתלי בנט. הוא לא רואה ממטר את מי שלא יכול לתרום להמשך כהונתו.
אלפי חולים קשה צפויים למלא את מסדרונות בתי החולים כבר בשבוע־שבועיים הקרובים, והוא מדבר על תוספת תקציב למשרד הבריאות. מאות אנשים עלולים לשלם בחייהם את מחיר הרפיסות והאפתיות של שרים שנקלעו לאירוע שגדול עליהם לאין שיעור. הממשלה, לטעמי, פשוט לא רואה את מיליוני האזרחים שמתגוררים מעבר למעגל החברתי שלה. כך גם נבנה התקציב.
מה שמוביל אותי להנחה שדבריה של שקד לא נאמרו בהיסח הדעת. היא התנסחה בדיוק כפי שרצתה. איש משרי הממשלה, אגב, לא פרסם הסתייגות מהדברים או אמירה הפוכה.
וחשוב לזכור שגם בתקופת אוסלו, כשאוטובוסים התפוצצו ברחובות הערים וכשבתי קפה עלו באש, היו מי שחשבו שהציבור צריך להשלים עם העובדה שיש מחיר לשלום. שצריך להכיל את "קורבנות השלום". הדברים נשמעו אז נוראיים – והם נשמעים כיום, בהקשר העכשווי, נוראים פי כמה. שרים בממשלה לא יכולים להתבטא כך.
אבל מה לנו כי נלין כששרים בכירים מדירים את רגליהם מקבינט הקורונה. שר החוץ יאיר לפיד, מי שאמור להחליף את נפתלי בנט בראשות הממשלה, כמו גם שר האוצר אביגדור ליברמן, ממש סולדים, כך זה נראה לי, מהתעסקות בקטסטרופה המתרגשת והולכת על כולנו. הם מעדיפים להיות במקומות אחרים במקום לטבול את ידיהם במדמנה הנגיפית שכבר זורמת ברחובותינו.
הם מעדיפים להסתופף באולפני הטלוויזיה אל מול מראיינים סימפטיים על פני האזנה במשך שעות לדעות של מומחים. הצונמי הצפוי לנו מעבר לפינה יכול לחכות; ואם אפשר לספר על התוספת לפנסיות התקציביות שיקבלו מי שממילא מקבלים הרבה יותר מדי, במקום להוסיף לשכר החיילים בשירות החובה, אז זה בכלל טוב.ועל אטימות כבר דיברנו.