הגילוי של בן כספית על אודות הסדר הטיעון שעמד להתגבש בעניינו של בנימין נתניהו עורר סערה וגרר גל של התקפי זעם נגד אביחי מנדלבליט, נגד אהרן ברק, שהביע תמיכה בהסדר, ונגד נתניהו, שמתנגדיו קוראים להחמיר בעונשו. האפקט הראשון של הגל הזה התבטא, כך דווח לפחות, בהקשחת עמדתו של מנדלבליט ובהחרפת התנאים שהציג לצורך ההסדר. הייתה זו המחשה חדה וברורה להשפעת התקשורת על ההליך המשפטי. אינני יודע אם עדיין נותר מי שמאמין שתקשורת כזו איננה משפיעה על בית המשפט.
בסאגה הזו היו גם הפתעות שלאמיתו של דבר לא היו אמורות להפתיע. התברר שעד להגשת כתב האישום נגדו, עשה נתניהו כמיטב יכולתו להגן על מערכת המשפט ולשמור על עוצמתה, שעה שאנשיו ומקורביו תקפו בעוז את אותה מערכת. העובדות בעניין זה היו אומנם ידועות ואף אוזכרו בתקשורת, אולם הן נשארו איכשהו מחוץ לתודעה. כעת התפרצו ברעש גדול וכנראה הכו בתדהמה את תומכיו, שמאבק ברשויות המשפט נמצא במרכז האג'נדה שלהם, וגם את מגיני "שלטון החוק", שנאבקו בנתניהו ולפתע גילו שהוא בעצם בצד שלהם.
וכך, בשעה שהטוראים משני הצדדים נאבקים בעוז אלה באלה, מסתבר שבין הגנרלים משני הצדדים שוררת הסכמה מוחלטת ואולי אף ידידות מופלאה. בקיצור, מה שנראה לעין זה לא מה שקיים. ישנו יקום מקביל שבו מתנהלת מציאות אחרת.
וישנה גם חידה. כיצד אירע שבית המשפט, הנחשב לחלש שבין הרשויות (כי אין לו "חרב וארנק"), הצליח לבצע מהפכה משפטית שבמסגרתה שדרג את מעמדו, השליט את מרותו על הרשויות האחרות, פסל מינויים בממשלה, הטיל פיקוח על הכנסת ופסל את חוקיה, ואף חוקק חוק קיצוני – שאין לו אח ורע בעולם – שלפיו ללא אישור היועץ המשפטי אין לראש הממשלה זכות לייצוג בפני בית המשפט. וכיצד לא הגיבו הרשויות האחרות להשפלתן ולדרדור מעמדן?
התשובה לכך נעוצה בכמה גורמים ובהם השינוי הדרמטי שביצע בית המשפט העליון במשפט הפלילי, תוך פגיעה יסודית בזכויות אדם, והסימביוזה בין בתי המשפט ליועץ המשפטי והפרקליטות.
כאמור, לב העניין הוא המשפט הפלילי. המהפכה המשפטית, שנשאה את דגל זכויות האדם, השתמשה בססמה שובת הלב של "מלחמה בשחיתות", כדי להפוך מיסודו את המשפט הפלילי, להרחיבו ולערפלו באופן המאפשר שימוש בו כל אימת שיעלה הרצון בלב אלה המנהלים את מערכת אכיפת החוק. בתקופה שקדמה למהפכה המשפטית נקט בית המשפט העליון של דור המייסדים לשון חריפה נגד עבירה מעורפלת שהיא, בלשונו של השופט שניאור חשין, בבחינת "עונשים ואין מזהירים". ולדברי השופט משה זילברג זו "עבירה שאין לה שיעור, לא למעלה, לא למטה ולא לצדדין... ואין כמוה נוגדת את העקרונות השוררים בדרכי החקיקה והפרשנות של החוק".
לאחר פריצת המהפכה המשפטית התהפכה הגישה, והעבירה המעורפלת של הפרת אמונים, שבמדינה בעלת חוקה השומרת על זכויות אדם הייתה בכלל נפסלת כבלתי חוקתית, הפכה לספינת דגל. ומה נכלל בגדר עבירה זו "שאין לה שיעור, לא למעלה, לא למטה ולא לצדדין"? התשובה היא כל מה שלא מוצא חן בעיני מערכת אכיפת החוק. זה יכול להיות ניגוד עניינים, שגם גבולותיו מעורפלים, מינוי פוליטי, הדלפת מידע, קבלת טובת הנאה כלשהי ועוד ועוד.
תוצאת הערפול הזו היא שגם פוליטיקאים ישרים לא יכולים להיות בטוחים שלא יימצא אצלם משגה כלשהו שיתורגם לחשד פלילי ב"הפרת אמונים". האם יש הרבה פוליטיקאים שלא ניתן למצוא אצלם מינוי פוליטי או מינוי של מקורב? למעשה הכל תלוי בשיקול הדעת של הפרקליטות, שאם תרצה, תפתח חקירה והעניין יתגלגל לאן שיתגלגל, ואם תרצה – העניין ייסגר כי "לא היה כלום".
לכך נלוותה העובדה שלמשטרה ניתנה יד חופשית בשורה של פעולות, ובהן מעצרים ממושכים, המשמשים לשבירת החשוד לשם קבלת הודאה או הפיכתו לעד מדינה, האזנות סתר וגם פריצה בלתי חוקית לטלפונים, הזוכה לאישור בדיעבד או לפחות לכך שהחומר שמתגלה משמש כראיה.
התפרצות זעם
לכל אלה הצטרפה הסימביוזה בין הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה לבין בית המשפט העליון. סימביוזה שיצרה את ריכוז הכוח השלטוני החזק במדינה, כאשר האינטרס המשותף הוא לשמר את שלטון המשפטנים ולהגן עליו בפני המערכת הדמוקרטית־פוליטית. תפקיד היועץ המשפטי הוא לסכל כל שינוי שיגרע מעודף הכוח של בג"ץ, שעה שבג"ץ עושה ככל יכולתו להעצים את כוחו של היועץ, המשמש נציגו בתוך הממשלה. ובדרך אגב גם להעצים את כוחה של המשטרה ולמנוע צעדים חמורים במקרי הפרת החוק מצדה.
כך ניתנה ליועץ המשפטי, במסגרת הערפול והגמישות של המשפט הפלילי, יד חופשית לטפל בפוליטיקאים סוררים ובמקביל להעניק חסות לפוליטיקאים התומכים בשלטון המערכת המשפטית ומצטרפים להגנה עליה. מניתי בספרי לא מעט דוגמאות כאלה ולא אחזור עליהן. כך גם הפכנו למדינת משטרה, שבה יש לתביעה ולמשטרה כוח בלתי מוגבל לפעול בעיקר נגד אישי ציבור, אך גם מעבר לכך. את הכוח הזה די להפעיל נגד בודדים. היתר כבר ידאגו להיזהר.
כל זה היה ידוע, וזה למעלה מ־20 שנה שהמערכת הפוליטית פועלת תוך שכנוע שמי שמנסה לצמצם את כוחות היתר של שלטון המשפטנים עלול להיפגע ומי שמגן על המערכת, יזכה להגנה ולהתחשבות. מבחינה זו, דבריו של אהרן ברק, שלפיהם יש לזקוף לזכותו של נתניהו את העובדה ש"היה מגדולי המגינים על מערכת המשפט", לא חידשו דבר. אבל אולי כעת העובדות החלו לחלחל, וכפי שציין פרופ' יואב דותן במאמרו ב"הארץ", כעת "יצא המרצע מהשק" וברור גם למי שהטיל ספק בכך שיש יחס אחד למי ש"מאיים" על המערכת ויחס שונה למי שהולך בתלם.
כיום גם ברור שהברירה העומדת בפני פוליטיקאי המאמין בצורך ברפורמה במערכת המשפט (כפי שאני מאמין בכך) היא להיאבק על דעותיו ולהסתכן בכך שייפגע, או ללכת בתלם. אין תמה שבנסיבות אלה הופכת כל רפורמה כזו למשימה כמעט בלתי אפשרית.
שאלה נוספת היא: האם ההבנות השקטות בין הפוליטיקאים "הטובים" למערכת התביעה, המעניקה להם תמורת זאת הגנה ביום פקודה, איננה עולה, אם לא כדי שוחד ממש, לפחות להפרת אמונים? בכל אופן, עובדה היא שכך נשמר כוחה המופרז של מערכת המשפט וכך גם נמנעה כל ביקורת אפקטיבית על הפרקליטות והיועץ המשפטי.
מכאן לענייניו של נתניהו. השאלה החשובה היא מה גרם לו להפוך לאחד "מגדולי המגינים על מערכת המשפט"? האם הייתה זו אמונה פנימית בכך שהמצב הקיים הוא טוב ורצוי, או שמא הבין שהמערכת המשפטית עיוותה את כללי הדמוקרטיה ולמרות זאת החליט שלטובתו האישית עדיף שישתמש בכוחו כדי להגן עליה, וכך יזכה לתמורה ראויה ויחסוך מעצמו את גורלו של אולמרט ואת החקירות שפקדו ראשי ממשלה קודמים (וגם אותו בימיו בראשות הממשלה בשנות ה־90)?
ואולי יש בכך גם הסבר, לפחות חלקי, להתפרצות הזעם שהפגין נתניהו נגד מערכת המשפט כאשר החקירות נגדו הפכו לכתב אישום, וכאשר הוא חווה על בשרו כיצד פועלת המערכת שעליה הגן ואותה שיבח. בכל אופן, בצד מערכת אכיפת החוק התחושה היא כנראה שהלכו לקראתו ככל שניתן, ואילו בצדו של נתניהו ייתכן שהתחושה היא של בגידה והפרת הבנות, אך אולי גם רגשי חרטה על ההגנה המופרזת והבלתי ראויה שהעניק למערכת בניגוד לאינטרס האמיתי של המדינה, שאותה הוא היה אמור לשרת.