בשבוע שעבר דיווחו בהרחבה שלושת ערוצי הטלוויזיה על אלימות מתנחלים. ואכן, היה הרבה מה לסקר: ריסוס גז פלפל בפניו של שוטר מג"ב וניקוב צמיגי ניידת; שבירת ידו של איש שמאל מבוגר והצתת הרכב בו נסעו הפעילים; יידויי אבנים על תושבים פלסטינים במספר מקומות בגדה, שגרמה בין השאר לפציעת ראש של ילד בן שלוש. כל אלה ועוד היוו חלק מכרוניקת אירועי אלימות שביצעו מתנחלים בתוך חמישה ימים בלבד.
בסיומו של אותו שבוע בחר קלמן ליבסקינד להקדיש את טורו לדברים החשובים באמת: מיחזור של כתבת מוסף "הארץ" שפורסמה לפני קרוב לשנתיים אשר סקרה קומץ אנשיי שמאל, פעילים לשעבר, שבחרו לעזוב את ישראל. טענתו המרכזית של ליבסקינד היתה שבימין "דבר כזה לא יכול לקרות" ולכן, לשיטתו של ליבסקינד, השמאל הוא ש"צריך לשאול את עצמו לאילו שורשים מחוברים המאבקים שלו".
נניח לצורך של העיתונאי הוותיק להכריז על עצמו ועל חבריו כמנצחי השעשועון "מי יותר ציוני" ונתמקד לרגע בחוצפה שלא תאמן הטמונה בקביעתו הלקונית כי אצל חלקם המניע לאריזת המזוודה היו "התגובות הקשות של הסביבה לפעילותם הקיצונית". די לקרוא את הספר של מנכ"לית "שוברים שתיקה" לשעבר יולי נובק, עמו פתח את כתבתו, כדי להבין כיצד נראות אותן "תגובות קשות": איומים ברצח המובילים להצמדת מאבטחים ושיחות עם משטרת ישראל, טלפונים באישון לילה המבשרים לסבה שנכדתו נהרגה – אלו הם רק מקצת מאותן "תגובות קשות" מבית היוצר של אלו שגדלו בערוגות הימין. וליבסקינד? מתעלם ממסעות ההכפשה מרובי המשאבים, הכוללים שלל אתרים המופעלים על-ידי ארגוני ימין, ומעז להמשיך ולחבוט בעוזבים - ממש בבחינת הרדפת וגם חגגת.
אולם חשוב ועקרוני יותר להבין על מה מבקש הכותב לכסות, בבואו להפנות את הזרקור לסוגייה שולית זו דווקא בשבוע בו אלימות ה"ההתיישבות הצעירה" (כפי שמכנים זאת מכבסיה) זוכה לסיקור חריג בהיקפו. האם בתוך תוכו יודע ליבסקינד שהקלות בה תוקפים צעירים ממחנהו את אנשי כוחות הביטחון נובעת מבחירתם ב"ארץ ישראל" על חשבון זיקתם למדינת ישראל? היתכן שהקושי האמיתי המטריד אותו הוא התייחסותם האינסטרומנטלית של אלה למדינה והקלות בה הם מתנתקים ממנה כשבאופן יוצא מן הכלל היא אינה משרתת את מטרותיהם?
רבות כבר נכתב על השבר שנוצר בציונות הדתית לאחר ההתנתקות, שהוביל בין היתר להקצנה של חלקים מחבריה המסרבים לראות בישראל מדינה לגיטימית ברגע שזו פוגעת בעיניהם במפעל ההתנחלות. לא רק האלימות המופנית כנגד שוטרים וחיילים מעידה על כך, אלא גם הקמתם ויישובם של המאחזים, שכל תכליתם היא לכפות על המדינה נוכחות ישראלית – או מוטב יהודית – במיקום אסטרטגי המונע כל יכולת לעצמאות פלסטינית. פעילות זו, המאפיינת את פעילי הימין מקדמת דנא ופורחת בייתר שאת בשנים האחרונות, מעידה על התייחסותם למדינה כאל גוף רופס המעכב את תהליך הגאולה, ובשל כך אין לציית לו. וכידוע, הימין בכללותו, כולל זה הנחשב למתון, מגויס כולו ל"הסדרת" מאחזי פרא אלה.
ליבסקינד אינו רוצה להישיר את המבט לעבר המרידה במלכות שמאפיינת את מחנהו, ונדמה שקשה לו גם לערוך את הוויכוח עם פעילי השמאל הנמצאים כאן ונאבקים על דמותה של ישראל. בדיוק בגלל זה הוא נדרש לקרוא "תראו ציפור", ולנסות להפנות את מבט הציבור לעבר בודדים שעזבו את הארץ מסיבותיהם שלהם. את התרגיל התעמולתי הזה יש לדחות: במקום לדרוש בדק בית מאחרים מוטב שימקדו כותבי הימין את מאמציהם במחנם שלהם, שרבים מחבריו מעדיפים לחיות מחוץ לגבולה הריבוני של המדינה ולגבות כמעשה שבשגרה את אלו מבניהם הפועלים נגד מוסדותיה וחוקיה, במטרה להכתיב באלימות את חזונם המשיחי.
לא צריך להיות איש שמאל כדי להוקיע את האלימות אותה מבצעים יושבי המאחזים, רק אדם הגון. מצער להיווכח שבסיומו של שבוע כזה בחר הכותב המוערך לנסות ולכסות על אלימות זו ולטשטשה באמצעות הסטת הדיון לעבר יריביו הפוליטיים. בחירה זו מזכה אותו אולי בנקודות נאמנות לארץ, אך ודאי לא למדינה.
שניר קליין הוא פעיל שמאל ומתמחה בעריכת דין