העצמת המטופל היא תנועה חזקה מאוד בארצות הברית, ומסתבר שגם בארץ. אנשים רוצים להחליט על עצמם, וטוענים – בצדק – שזה הגוף שלהם. אבל מה קורה כשההחלטות שלהם פוגעות בזולת? שאלתי את עצמי את השאלה הזו לפני שנים, כשגיליתי שיש הורים שבוחרים לא לחסן את ילדיהם הקטנים נגד חצבת, פוליו, ועוד. אין כאן כמובן מאמץ מכוון לגרום לילדים לחלות בפוליו, אלא בורות והתעלמות של הורים מהעובדות.
עד שיוצר בארץ חיסון לפוליו, מתו מהמחלה 760 ילדים, ואלפי אחרים היו משותקים או סבלו מקשיים מוטוריים שנמשכים עד היום. לחלקם הפוליו פגע בשרירי הסרעפת, כך שהם לא יכלו לנשום בכוחות עצמם. לאחרונה קראנו באמצעי התקשורת על שמונה מקרי תחלואה חדשים בפוליו, שמתוכם שבעה הם בקרב ילדים לא מחוסנים. רוב החולים חלו בפוליו ללא תסמינים, ואחד לקה בשיתוק ילדים.
כמו כן, לראשונה זה מעל 30 שנה, ארגון הבריאות העולמי הכניס את ישראל לרשימת המדינות עם תחלואת פוליו יחד עם מדינות שונות באפריקה. בעקבות כך יצא משרד הבריאות במבצע חיסוני פוליו כדי לעצור את התחלואה. אך איפה היו אותם הורים לילדים לא מחוסנים עד עכשיו?
כלכלה התנהגותית מלמדת אותנו שאנשים חושבים באחת משתי צורות – סיסטם 1, מהירה, רגשית ומבוססת על כמה שפחות מידע, וסיסטם 2 האטית והמחושבת. בפועל סיסטם 1 היא הדרך שבה אנחנו משתמשים רוב הזמן. לפיה, לכאורה, אם אני לא רואה פוליו, אז אין פוליו ולא צריך להתגונן מפניו. אלא שלא זו המציאות.
גם בקורונה היו מי שבחרו להתעלם מהמחלה, וכשהגיעו החיסונים נגד הקורונה, היו אנשים שבחרו לא להתחסן. אבל בפועל, כל אותם שוחרי חופש ואינדיבידואליזם, שחלקם חלו, סמכו על המערכת שתציל אותם אם יזדקקו לה. כשהם חלו בקורונה, הם מילאו את בתי החולים והתישו את הצוותים הרפואיים. הם גם פגעו במי שנזקק לטיפול רפואי לא דחוף, כמו ניתוח גב או ברך.
החיסונים מקטינים את חומרת המחלה, גם אם ישנה תחלואה. וככל שהמדינה דחפה חזק להתחסן נגד קורונה, כך אנשים אכן התחסנו. לכן במיוחד כאשר מדובר בילדים, שלא יכולים לצעוד בכוחות עצמם למרפאה הקרובה ולבקש חיסון נגד פוליו, יש מקום שהממשלה תקבל החלטות רפואיות עבור אזרחיה.
הכותבת היא ראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות בקריה האקדמית אונו וחוקרת אורחת באוניברסיטת קיימברידג