בצרפת ובגרמניה של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 מקצוע ההוראה היה מוערך. בערים היו מספר בתי ספר, אבל בעיירות ובכפרים היה בדרך כלל רק אחד. שם בלטו שני אנשים: ראש העיירה והמורה, שהיה בדרך כלל גם מזכיר המועצה המקומית. גם בעם ישראל לדורותיו המורה היה מוערך מאוד בציבור. חכמי הגמרא דנים בנושא של איכות ההוראה.
כהן גדול בשם יהושע בן גמלא קבע שמושיבים מלמד תינוקות בכל עיר ועיר וקבע באיזה גיל שולחים את הילדים למלמד. החכמים קובעים את מספר התלמידים האופטימלי בכיתה, ומתי מצרפים למורה עוזר הוראה. למען איכות החינוך מאשרים החכמים למלמד חדש לפתוח בית ספר בסמוך למקומו של מלמד ותיק יותר, אפילו במחיר של פגיעה בפרנסה של הראשון.
בישראל אנחנו רחוקים מהמצב המתואר בתלמוד. מספר התלמידים בכל כיתה גדול מאוד, ועדיין אין מספיק מורים כדי לאייש את המשרות המוצעות. מצד שני, מעמד המורה לא זוהר בלשון המעטה. איך הגענו לזה? למשבר כמה סיבות. ראשית, לצערי לא אחת שומעים על מורים שחייבים להתמודד עם בעיות משמעת קשות. לפעמים זה גובל באלימות כלפי המורה. האם ההורים פועלים לעזור למורה? לא תמיד.
ומה עם מוסדות המדינה? אחרי מספר לא מבוטל של שנות לימוד והכשרה, השכר ההתחלתי נמוך, ובקושי עולה. לעומת זאת הדרישות מהמורה עולות כל הזמן. יש אומרים שלמורים הרבה חופשות, במיוחד חודשי הקיץ. מי שם לב שרבים מקדישים את הזמן הזה להשתלמויות מקצועיות? לא פלא שהמשיכה היא להייטק, שם המשכורות גבוהות.
במשך שנת הלימודים מצפים מהמורה להיות זמין כמעט כל הזמן: הכנת שיעורים, ישיבות אינספור, ליווי אישי, זמינות טלפונית בשעות הערב ועוד. הרבה מעבר לזמן ההימצאות בכיתה. ובכל זאת, עדיין יש מורים הרואים בעבודתם משימת קודש. הם מסורים לתלמידיהם מעל ומעבר.
עם פרוץ משבר הקורונה המורים נדרשו לעבור להוראה מרחוק, שונה לחלוטין ממה שהכירו.
רובם עשו מאמצים אדירים. כאב לי לשמוע על חוסר הפרגון למורים. על מנת לפתוח שוב את המשק היו שדרשו לפתוח את בתי הספר, כדי ששם ישמרו על ילדיהם. לאותם האנשים, קובעי מדיניות ומובילי דעת קהל, לא היה ואולי עדיין אין מושג מהו חינוך. אולי דווקא על זה צריכים לדבר. ישנו הבדל מהותי בין חינוך כהקנייה של ידע ושל טכניקות עבודה ובין חינוך כבניית אישיות של בן אדם. זאת משימה אחרת. חינוך הוא משהו שבונה אישיות, פנימיות, מסירות נפש.
לכן יש לשנות את הגישה, מבחינת התכנים ומבחינת מעמד המורה. יש לשפר את שכר המורים כדי שיוכלו להתקיים ולקיים את המשפחה בכבוד, ולא יצטרכו לעבוד בעבודה שנייה, כפי שרבים מהם עושים כיום, ויש לשקם את מעמד המורה. החלשת המקצועות ההומניים היא צעד בכיוון הלא נכון. עלינו לזכור: חינוך ערכי תחילה, ועליו הקניית ידע מדעי וטכנולוגי, הוא חלק מהחוסן הלאומי. מדובר באיכות האנושית של הדורות הבאים בעם ישראל.
הכותב הוא חבר בעמותת “מבטחי", פורום מפקדים לאומי