ברכת יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו לעידית סילמן (בכותרת) על תרומתה הנכבדה להפלת החוק להארכת החוק הישראלי ביהודה ושומרון, מגלמת מצוין את האידיאולוגיה הפוליטית הנוכחית במשפט אחד. ממנו אנו למדים שנגמרה האידיאולוגיה ונעלמה הדאגה לעתיד המדינה. העיקר בימים אלה זה השלטון, השררה, התקציבים, הג'ובים והאינטרסים. על המזבח הזה אפשר, מותר ואפילו חובה, להקריב הכל. מגלומניה לשמה.
כמה סימבולי כשזה נגלה לעינינו דווקא בימים אלה, כשאנו מציינים 55 שנה למלחמת ששת הימים. והשאלה שעלתה בדעתי הייתה: מה היה קורה אילו באותם ימי המתנה של פחד, דאגה וחרדה שלפני המלחמה, כשממשלת לוי אשכול הייתה אמורה להחליט על מכת המנע המקדימה של צה"ל נגד אויבינו, מנחם בגין המנוח, ראש האופוזיציה דאז, היה אומר: "לא נתמוך. נתנגד לכל החלטת ממשלה לתקוף את מצרים, ירדן או סוריה. הכל כשר כדי להפיל את ממשלת המערך של אשכול".
בגין, כידוע, נהג באבירות, כשהצטרף בחרדת קודש ל"ממשלת הליכוד הלאומי", שעליה הכריז אשכול, והיה שותף לכל ההחלטות הגורליות שקדמו לאותה מלחמה. זאת משום שאז המדינה ואזרחיה היו לפני הכל. היום האזרחים לא נספרים, כולל נשים מוכות, ניצולי שואה, אחים שכולים, קשישים ולוחמים שתלויים במענקי לימוד. היום אפשר ורצוי, למען המטרה הנכספת של הפלת "ממשלת הזדון", לרמוס גם חוקים שמשרתים בשר מבשרם של חברי האופוזיציה, את המתנחלים.
לא נותר אלא לשאול איפה הגבול? הלנו אתם, אם לצרנו? הרי מעבר לשלטון ושררה, יש כאן גם עם, מדינה, וכל כך הרבה אויבים מרים ואכזריים, שיש להם סיבות טובות לעלוז מול מחזה האבסורד הזה הנגלה לעיניהם, של הרדיפה האובססיבית חסרת הגבולות אחר השלטון, שמפלג ומפורר את המדינה.
ההצבעה הזו נגד חוק ההתנחלויות גם לימדה אותנו שאנו רחוקים מחזון שילוב ערביי ישראל בממשלות ישראל, ושמנסור עבאס יש כנראה רק אחד. למעשה, בניגוד לדעות שרווחו בקרב ציבור לא קטן, שאנו קרובים לגאולה ולישיבה משותפת של זאב עם כבש, מסתבר שאנו רחוקים מאוד מזה. כך למדנו מההצבעה של מאזן גנאים גם נגד המינוי של מתן כהנא לשר הדתות. כיוון שלא הייתה כאן שום סיבה להצביע נגד, מלבד התרסה.
תוצאות ההצבעה הן סימנים ברורים, המרמזים על סיום דרכה של הממשלה הזו, שלמעשה נולדה וקמה מתוך הקריאה "רק לא ביבי". זה היה הדבק המאחד שלה, שהצליח, בניגוד ל"חוקי הטבע", להדביק את השעטנז הזה של שמאל, ימין וערבים לממשלה, ושלאורך שנת כהונתה תיקנה הזנחות וקלקולים שליוו את ממשלות נתניהו לאורך שנים.
אין ספק שבימים אלה מנקרת בראשם של רבים, שאינם רוצים לראות את נתניהו חוזר לבלפור, השאלה: פנינו לאן? כשלנגד עיניהם התמונות של נתניהו בפתחו של בית המשפט, כשסביבו צאן מרעיתו, תוקף בזעם את הפרקליטות, המשטרה וכל מי ש"תפר" לדבריו את תיקיו. מה שצריך להדאיג את העם בישראל יותר מכל זאת התרבות הפוליטית שנוצרה כאן בשנים האחרונות.
כשכל חבר/ת כנסת יכול/ה לעשות לעצמו/ה שבת, אין דין ואין דיין. האינטרסים האישיים ניצבים מעל לכל, כשלצד זה בולטת יותר מכל ההקרבה הזו נגד כל מה שניצב בדרכו של נתניהו לחזור לבלפור. הקרבה שהפכה לפולחן באצטלה של השבת השלטון לימין מידי ממשלה של תומכי טרור, כשברור לכל בר דעת שהיעד העיקרי הוא לחלץ את נתניהו מבית המשפט, מהתיקים ומהאשמות. ימים קשים ומדאיגים.