היום, 1 בספטמבר, אני מתרגש לא פחות מתלמיד כיתה א' שנכנס לבית הספר בפעם הראשונה ומגלה עולם, למרות שאני כבר בן 31. היום אפתח את שנת הלימודים הראשונה שלי כמורה. באופן רשמי אלמד שפה, תנ"ך ומורשת ישראל. אני שמח על ההזדמנות להנגיש מקצועות שאינם מהמועדפים על התלמידים, אבל בעיקר רוצה לגלות להם עולם שלם של הזדמנויות לחקר, למידה, לפיתוח תחושת שייכות. מבחינתי, השפה שלנו היא הבסיס לכל.
השביתה נמנעה: אלו ההסכמות שאליהן הגיעו הסתדרות המורים והאוצר
עליה אנחנו מושתתים, כך גם העבר והמורשת שלנו. יותר מזה, שפה מבחינתי היא ביטוי לתפיסת המציאות סביבנו ולפיתוח תפיסת עולם אישית שלנו כבני אדם.
מילים, שפה או חינוך לא תמיד היו כל עולמי. עד לפני שלוש שנים היה זה האוכל שתפס את רוב שעות היום שלי. עבדתי במסעדות הכי נחשקות: סו שף במסעדת "טלביה" בירושלים, מסעדת "מלכה" של אייל שני בתל אביב, ולתקופה אף ניהלתי מטבח משלי, "בחצר של עופר", ביישוב מטע שבמטה יהודה. אלא שבכל שש שנותיי הקולינריות תמיד הרגשתי שיש לי להבה חזקה יותר מהלהבה שיש לי לבישול. שבוער בי הרצון להמשיך ולעשות משהו שיספק אותי, שיצית בי משמעות ויגרום לי לעזור גם לאחרים למצוא משמעות.
החיפושים האלו הביאו אותי בסופו של דבר להחליט ללמוד פילוסופיה וחינוך באוניברסיטה העברית, תוך כדי שאני מג'נגל בין שני העולמות וממשיך לעבוד בבישול, אהבה גדולה שלי, שבה אני מעניק ממעשה ידיי לאחרים, וגם מצליח לפרנס את עצמי ולממן את הלימודים.
במקביל ללימודים, המסע שלי בדרך להיות מורה בישראל כבר צבר תאוצה, גם אם עוד לא ידעתי את זה. עבדתי כסייע בחטיבת הביניים עירוני ה', ושם, דווקא בכיתת התקשורת שאליה הוצמדתי, הידועה ככיתה לא פשוטה, התחזקה בי הידיעה שאני במקום הנכון, בזמן הנכון. שהמגרש הביתי שלי הולך להשתנות: החלטתי להוציא תעודת הוראה ולהיות מורה בישראל.
רעשי הרקע, כך אני קורא להם, תמיד יהיו שם - מעמדם הנשחק של המורים, המשכורת הנמוכה, ההורים שיש הטוענים שמתערבים יתר על המידה. דבר מאלה לא עוצר בעדי. להפך, יש לי תובנה ברורה שאני עושה את הדבר הנכון, בלי ציניות - אנחנו הצעירים צריכים להיכנס ולהיות שותפים לשינוי של המערכת מבפנים.
אני יודע מה אני בא לתת מעצמי ללא תלות בקבלת תמורה. חשוב לי לקום כל בוקר לעשייה שאני שלם איתה, שתשפיע על חיי התלמידים. היום אקום בבוקר, אשים תיק על הגב ואכנס לעולם שאני לא מכיר מספיק, אבל ברור לי שאעשה הכל כדי להשתלב בו על הצד הטוב ביותר כדי להפוך אותו למקום שכל תלמיד ירצה לקום אליו בכל יום; למקום שתלמידים יגיעו אליו לא מתוך הכרח, אלא מפני שימצאו בו רשת תמיכה שתביא אותם להצליח לא רק בלימודים, אלא בחיים.
הכותב, בן 31, הוא מורה לשפה, תנ"ך ומורשת ישראל בבית הספר "שרת" בפרדס חנה