בשנת 1968 השתתפתי באולימפיאדה הראשונה שלי במקסיקו, וכעבור ארבע שנים, ב־1972, נסעתי לאולמפיאדת מינכן כשחיינית הישראלית היחידה שעברה את הקריטריון האולימפי. בצעד לא ברור הוחלט שלא לשלוח איתי את המאמן האישי שלי, שבמשך שבע שנים עזר להכין אותי. אולי זה היה מטעמי חיסכון, אולי מהמחשבה שלא אצליח לזכות במדליה.

מאוד כעסתי על ההחלטה הזו, כי הרי זוהי שאיפת כל ספורטאי. במקום זה, להגיע לבד בלי מאמן לגוב האריות זה היה הזוי. אחרי האולימפיאדה אמרתי למאמן שלי "אלהים אוהב אותך, ובגלל זה הוא לא שלח אותך למינכן, כי היית חוזר בארון כמו כמה מהמאמנים במשלחת".

"לא היה סימן של אסון מתקרב": ניצולי טבח מינכן חוזרים לשעות שלפני המתקפה

ערב לפני האירוע הייתי כבר אחרי מקצה שחייה, וכל המשלחת יצאה למופע מרהיב של "כנר על הגג". היינו עליזים ושמחים והלכנו לישון. מגורי הנשים הופרדו עם גדר ממגורי הגברים, והמשמעות הייתה שאנחנו יכולנו לעבור לצד שלהם, אבל הם לא יכלו לעבור לצד שלנו. זה בדיעבד עזר לי להינצל.

בבוקר האסון, כשיצאתי מהחדר במעונות הספורטאיות בשעה שבע, אם הבית קראה לי לחלון. ראיתי כמה שריוניות, והמילה היחידה היא שאמרה הייתה "טרור". ניסיתי ליצור קשר עם מנהל המשלחת - ולא הצלחתי. הערתי את האצנית אסתר רוט־שחמורוב שעלתה לחצי הגמר, אבל היא רצתה להמשיך לישון. לאחר חצי שעה בערך הגיע מנהל המשלחת, אסף אותנו ואת כל אלה שניצלו באירוע - וריכז אותנו בקומה התשיעית של הבניין הכי גבוה בכפר האולימפי.

חיכינו וחיכינו, ובכל שעה הייתה פריצת שידור לחדשות וראו את המחבלים מנהלים משא ומתן עם הגרמנים. אני עצמי הייתי בטוחה שהאיש שלי, אשר לו הייתי אמורה להינשא וששירת בסיירת מטכ"ל, יגיע ויחלץ עם חבריו את הספורטאים. בשלב הזה כבר ידעתי שיש שני הרוגים, ושראש הממשלה גולדה מאיר הציעה עזרה אבל הגרמנים אמרו שלא צריך ושהם יטפלו באירוע. בדיעבד הזדעזענו לגלות עד כמה הגרמנים התרשלו, ואף על פי שהיו אזהרות מראש - לא היה להם מושג מה לעשות.

בשעות הלילה נאמר לנו שהגרמנים הגיעו לסוג של הסכם עם המחבלים, שיחלצו אותם בהליקופטרים ומשם הם יוטסו לטוניס. ראש המשלחת כבר אמר "הגיע הזמן שתלכו לנוח", ואז נודע גודל האסון ושכולם נרצחו בתוך המסוקים. זו הפעם הראשונה שהטקס יתקיים בשדה התעופה הצדדי במינכן, במקום שבו אירע האסון, וזה שינוי.

מאז לקחתי על עצמי לדבר על האירוע הנוראי הזה. אני מרצה בבסיסי צה"ל ובארגונים ומספרת את הסיפור של מינכן, כי זה חלק מהמורשת של הספורט הישראלי. דווקא באירוע הכי מתוקשר בעולם החליטו להתקיף את הישראלים. אני מודה למשפחות החללים שדרשו לקבל מידע על מה שבאמת אירע שם, מה היו המניעים, ולמה הגרמנים הסתירו ואפילו שילמו כסף למשפחות המחבלים כדי שישתקו והדבר לא יעורר סערות.

בימים האחרונים אני מתרגשת לקראת השתתפותי בטקס ל־50 שנה לאירוע. זה לא עוד טקס ולא עוד מפגש, וכל אחד בא עם הרגשות שלו והתחושות שלו. במקום לבקש נקמה, אני מייצרת עולם אחר שבו יש דו־קיום, שנותן תקווה, בין נשים ערביות ויהודיות בספורט ובשיח בכלל.

הכותבת היא שחיינית ישראלית שהשתתפה באולימפיאדת מינכן וניצלה מהטבח / הביא לדפוס: מתן וסרמן