"היו לי כמה מזלות בחיים”, אומר ההלך שאול לדני, 86, מניצולי טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 72’, במלאת 50 שנה להתקפת המחבלים שהכתימה את הספורט האולימפי, ובה נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. “שרדתי את השואה, יצאתי בשלום ממלחמות ששת הימים ויום כיפור וגם ניצלתי מתאונת דרכים קשה. אבל במינכן היה עניין של נסיבות לא פחות ממזל. לפי התיאוריה שלי, למחבלים היה מידע מוקדם על המשלחת הישראלית, והם לא במקרה פסחו על חדר מספר 2 ברחוב קונולי 31, אלא מתוך הערכה ששני הקלעים ששוכנו איתי שם, הנרי הרשקוביץ’ וזליג שטורך, עשויים להיות עם נשק, והם לא רצו להסתבך איתם”.
אולימפיאדת מינכן נערכה בתקופת שיא בטרור העולמי, זמן קצר לאחר חטיפת מטוס “סבנה” והטבח בנתב”ג. “למרות זאת, לא ידוע לי על היערכות ביטחונית מיוחדת לקראת הנסיעה שלנו”, אומר לדני. “קיבלנו דף הוראות, שלפיהן נדרשנו להימנע מקבלת חבילות, מחשש שהן עלולות להכיל חומרי נפץ ולא להבליט את הישראליות שלנו. כשהגענו לכפר האולימפי, ראינו שהשומרים לא היו חמושים, בהתאם לחזון השלום של הברון קוברטן, מחדש האולימפיאדות”.
“בכפר האולימפי לא היו סידורי ביטחון מיוחדים”, אומר גם הקלע זליג שטורך. “מי שרצה להיכנס לכפר האולימפי, יכול היה להיכנס בלי שום בעיה. אומנם בחצות נעלו את השערים, אך ניתן היה לקפוץ בקלות דרך גדר הרשת הפשוטה שהקיפה את הכפר”.
“הייתה אווירה של שמחה”, משחזר לדני. “ב־4 בספטמבר, יום לאחר שהתחריתי (מקום 19 בתחרות הליכה למרחק של 50 קילומטר – יב”א), הוזמנו להצגת גאלה של ‘כנר על הגג’, בכיכובו של שמואל רודנסקי, שאיתו נפגשנו בהפסקה מאחורי הקלעים”.
שטורך: “לא היה ב’כנר על הגג’ סימן של אסון מתקרב. חגגנו. רודנסקי קיבל אותנו יפה, ובשביל צילום הרמנו אותו על הידיים”.
לדני: “כשחזרנו לכפר האולימפי, הבאתי את השעון המעורר שלי למאמן המתאבקים, מוני ויינברג, שביקש אותו כדי שיוכל להשכים קום לקראת השקילה של המתאבק מארק סלבין”.
והלכת לישון?
“לא מיד. קודם עסקתי שעה ארוכה בגזירת קטעי עיתונות. בשלוש שקעתי בשינה עמוקה ובכלל לא שמעתי את התפרצות המחבלים מ‘ספטמבר השחור’. כשחברי לחדר, הקלע זליג שטורך, העיר אותי עם ההודעה על מחבלים בביתן, חשבתי שהתבדח. הכרתי אותו כלץ בהיותנו באותו חדר ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת מקסיקו. אבל בתוך חלקיק שנייה היה ברור לי שעל דבר כזה לא מתבדחים. נעלתי את נעלי ההליכה שלי, ולבוש בפיג’מה יצאתי לפרוזדור, שם הבחנתי בעיסא (המחבל מוחמד מסאלחה – יב”א), מנהיג המחבלים. אם הוא היה מביט לאחור ומבחין בי, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לי.
כשהלכנו לישון, היה לי חלום מטריד”, משחזר שטורך. “לפתע התעוררתי מיריות שנשמעו מעבר לקיר. רציתי לבדוק מה קרה ולבשתי טרנינג בלי סמל של ישראל בחזית. צחצחתי שיניים וירדתי למטה. להפתעתי ראיתי דמות לא מוכרת, עם כובע מצחייה לבן, יוצאת מכניסה מספר 1, שם שוכנו המאמנים. לא ידעתי מי זה ומדוע חברי, הקלע הנרי הרשקוביץ, אותת לי מלמעלה להסתלק. אז הבחנתי בקנה של אקדח שבצבץ מתוך ניירות שהחזיק. אחר כך התברר שזה היה המחבל עיסא”.
מה עשית?
“רציתי להגיע לחברים בכניסה מספר 3. אבל נרתעתי כשראיתי דרך הדלת החצי פתוחה כתמי דם. אז חזרתי לכניסה שלנו, מספר 2, והערתי את לדני. ‘אתה שוב עם הצחוקים שלך’, הוא אמר”.
בקור רוח
שאול לדני, תושב עומר, נחשב ללא עוררין כגדול ההלכים בספורט הישראלי וממשיך בכך ללא לאות גם בגיל 86, כיאה למי שמחזיק בשיא העולם בהליכה תחרותית למרחק 50 מייל, שאותו קבע לפני 50 שנה. ב־2007 הוענק לו עיטור על שם הברון פייר קוברטן על תרומתו לספורט האולימפי. במשך שנים היה פרופסור להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן־גוריון.
זליג שטורך, תושב יבנה, השתתף כמו לדני באולימפיאדות מקסיקו ומינכן. במשך שנים הוא היה מפקח הבנייה בעירו עד שהפך למדריך טיולים מוסמך בחו”ל. “כיום אני גמלאי במלוא מובן המילה”, הוא מעיד.
“מה שכתבו עליי, לא היה נכון”, חשוב ללדני לאחר כל השנים להעמיד דברים על דיוקם. “לא קפצתי משום מרפסת וחזרתי לחדר שלי כדי ללבוש טרנינג מעל הפיג’מה. כך הגעתי אל חדרו של ראש המשלחת, שמואל ללקין, ושנינו יצאנו מהביתן בקור רוח מבלי להיתקל במחבלים בדרך למטה הכפר האולימפי. עד כדי כך התנהגתי רגיל, שניגשתי אל חבריי במשלחת האמריקאית כדי לבקש מהם כלי גילוח”.
“בכניסה מספר 2 היו גם הסייפים”, שטורך מוסיף. “'תוציא את הרובה שלך’, אמר לי דן אלון, אחד משניהם. למעשה, אסור היה להסתובב עם נשק בכפר האולימפי ואני הייתי אמור להשאיר את הרובה בתא שלי במטווח. תוך כדי כך ראיתי פרמדיקים גרמנים מוציאים את גופתו של מוני ויינברג, מנוקבת בכדורים, כשאיתם אותו עיסא. הרובה שלי היה טעון, אבל לא יריתי. חשבתי שאם אמור להיות משא ומתן עם המחבלים, אעשה את שטות חיי אם אירה. כעת, אני מעריך שלו הייתי יורה, הייתי מציל לפחות אחד מהנרצחים. הסיוט הזה מלווה אותי כבר 50 שנה, גם אם מצדיקים את איך שאז פעלתי.
החבאתי את הרובה בתוך המזרן, ירדתי לחניון שהיה למטה ורצתי בין העמודים. בדרך עצרו אותי שוטרים ולקחו אותי לחקירה. משם העבירו אותי למקום שבו ריכזו אותנו, הישראלים, כולל שתי בנות המשלחת, אסתר רוט־שחמורוב ושלומית ניר, שבעת ההתקפה היו במקום אחר. כשרציתי לאסוף את החפצים שלי, השוטרים לקחו אותי לחדר הסמוך לחדר שלנו. על הרצפה הייתה מוטלת גופה מכוסה בסדין, וסביבו שלולית ענקית של דם קרוש. כשהסיטו את הסדין מהפנים, זיהיתי לפי רעמת השיער שזאת גופתו של יוסף רומנו (מרים המשקולות – יב”א), הפנים שלו היו לבנים כמו סיד”.
לדני: “בערב ראינו מבניין המטה שני אוטובוסים שהביאו אל מנחת המסוקים את תשעת בני הערובה, שנותרו לאחר רציחתם של ויינברג ורומנו, לבושים במדי המשלחת וקשורים זה לזה בחבל. בחדשות חצות הודיעו שכולם בריאים ושלמים. הלכנו לישון שמחים וכשקמנו, הזדעזענו לשמוע שכולם נרצחו. לא פחות מזעזע היה לטוס לארץ בידיעה שבבטן המטוס נמצאים ארונות הנרצחים”.
שטורך: “המונים קידמו את פנינו בנתב”ג, כולל הוריי, ניצולי שואה, שהיה מי שדאג להביא אותם מאשקלון. היה עצוב מאוד לראות שם עשרה קומנדקרים עם ארונות הנרצחים. הנרצח ה־11, המשקולן דיוויד ברגר, שהיה אמריקאי, הוטס ישירות לארצות הברית. בנתב”ג, כשראיתי את משפחות הנרצחים, התפרקתי לראשונה מאז התקפת המחבלים ופרצתי בבכי. עד אז התנהגתי טיפ־טופ. מה ששבר אותי היה הבכי קורע הלב והמשחרר של אמא שלי, שהייתי לה בן יחיד”.
היה לכם לקח מהפרשה?
“לא לעשות שום משא ומתן עם מחבלים, שמגביר את התיאבון שלהם להזיק לנו”.
תפקוד שלומיאלי
בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך, חתמו משפחות חללי מינכן על הסכם פיצויים מול ממשלת גרמניה בעקבות הטבח באולימפיאדת מינכן. על פי הדיווחים, גרמניה תשלם למשפחות הקורבנות 28 מיליון אירו - כ־1.2 מיליון לכל אחת מהמשפחות הזכאיות. כמו כן, המשפחות צפויות להשתתף בטקס הזיכרון שייערך בגרמניה.
לדני, איך אתה מעריך במבט מהיום את ההתנהלות דאז של הגרמנים?
“הם לא רצו שדם יישפך שוב על קרקע גרמנית, אך הם התגלו כפחדנים גדולים והתפקוד שלהם היה שלומיאלי. אלמלא כן, לפחות חלק מבני הערובה היו ניצלים. היה מקומם לשמוע שהגרמנים פיצו את משפחות המחבלים שמצאו את מותם בהתקפה במינכן”.
לדני עצמו חזר למינכן ב־82’, עשר שנים לאחר האולימפיאדה. “נסעתי לגרמניה עם שוש, אשתי המנוחה”, הוא מספר. “למעשה, לא זכרתי איך מגיעים לכפר האולימפי. אישה חביבה, שבה נתקלנו, הדריכה אותנו בסבלנות. אולי לא ייאמן, אך כשהגענו לרחוב קונולי 31, שם היינו ב־72’, ודפקתי על דלת דירה מספר 2, מצאנו את עצמנו מול אותה אישה. כשהסברתי לה שברצוננו לראות את הדירה, שבה הייתי בהתקפת המחבלים, לא היה זכר לחביבות שלה בפגישה המקרית איתה ברחוב. היא התנהגה בצורה גועלית ולא נתנה לנו להיכנס”.
היום הוא יגיע לשם שוב, אבל מסיבות שונות. “אני נוסע עם אחת הנכדות שלי לטקס שייערך היום בברגן בלזן, שם הייתי לפני 77 שנים בין המשוחררים מהמחנה”, הוא מספר.