במשך זמן רב רצתה ועידת רבני אירופה בראשותי להעניק לנשיא לשעבר מיכאיל גורבצ’וב את הפרס היוקרתי ביותר שלנו, שאותו אנו מעניקים למדינאים אירופאים שתומכים בחיי היהודים באירופה: פרס הרב לורד יעקובוביץ. הוא היה הפוליטיקאי הראוי ביותר לפרס הזה ללא ספק, המנהיג הסובייטי האחרון. הנשיא מיכאיל גורבצ’וב הוא שפתח את שערי מסך הברזל ואפשר ליהודים להגר לישראל ולמדינות אחרות.
מנהיגה האחרון של ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, מובא למנוחותמיכאיל גורבצ'וב, נשיאה האחרון של ברית המועצות, הלך לעולמו בגיל 91
הוא זה שאפשר ליהודים לנהל חיים יהודיים, ללמוד עברית, ללכת לבית הכנסת ולהיות יהודים בגלוי בתוך ברית המועצות, לראשונה זה עשרות שנים. אז למה לא הענקנו למיכאיל גורבצ’וב את הפרס הראוי ביותר הזה? לא רצינו להכעיס את הקרמלין, שמנהיגו הנוכחי תיאר את מות ברית המועצות כ”אסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה־20”.
תחת גורבצ’וב, אשתי דארה ואני הגענו לברית המועצות ב־1989 כדי להקים מחדש את הקהילה היהודית ברוסיה, שנחרבה בזמן המשטר הסובייטי שפעל עד אז. בנינו גני ילדים, בתי ספר ובתי כנסת - החל משנות גורבצ’וב ומאוחר יותר לאחר ניסיון הפוטש נגדו, כאשר ברית המועצות התפרקה והמדינה הרוסית החדשה נולדה תחת הנשיא בוריס ילצין.
הפעם האחרונה שנסעתי לבקר את הנשיא גורבצ’וב הייתה ב־1996, לפני הבחירות לנשיאות ברוסיה. הוא שאל אותי: “אני צריך לרוץ?”, עניתי לו בצחוק: “כן – בישראל. שם, אתה מאוד פופולרי”. כשסיפרתי את הסיפור כעבור כמה שבועות לראש הממשלה בפועל שמעון פרס, הוא חשב שאני רציני. מול מערכת הבחירות הקשה שאיתה הוא התמודד, הוא אמר: “יש לנו כבר מספיק מועמדים בישראל”.
בעוד שגורבצ’וב נשאר פופולרי מאוד לאורך השנים בקרב יהודי ברית המועצות ובישראל, הייתה לו מעט מאוד תמיכה ציבורית בתוך רוסיה עצמה. הסיבה לכך הייתה שרוסיה סבלה מקשיים כלכליים במהלך ואחרי התמוטטות ברית המועצות, שכללו נסיגה ברשת הביטחון הסובייטית, מחסור במוצרים בסיסיים ותחושת בושה שחשו האזרחים הסובייטים לאחר התפוררות השיטה שאליה התרגלו.
באותה תחושה של השפלה ואובדן השתמשה הממשלה הנוכחית כתירוץ לפתיחת פלישתה האחרונה לאוקראינה, כדי לשחזר את החלום האבוד של האימפריה הסובייטית. הקונספציה שלפיה רוב האזרחים הרוסים עדיין חולקים היום את התחושות הללו היא שקרית לחלוטין.
הן באות לידי ביטוי בעיקר אצל חברי ארגוני העילית ששלטו בברית המועצות, כמו הקג”ב. אם הייתה ממש תמיכה ציבורית רחבה בפלישה האכזרית הזו, לא היה צורך בהשבתה דרקונית של כל העיתונות העצמאית והמדיה החברתית בתוך רוסיה, שלא לדבר על מעצר ודיכוי של עשרות אלפים שמתנגדים למלחמה. רק באמצעות צנזורה, דיכוי ותעמולה המשטר הנוכחי שומר על כוחו.
מיכאיל גורבצ’וב ראוי לכבוד ולשבחים מכל האנשים - לא רק מהמערב, ולא רק מהיהודים, אלא מכל אזרח בברית המועצות לשעבר, על כך שהפיל את אחד המשטרים הטוטליטריים המדכאים ביותר, ששעבד חלק גדול מהאנושות. כמה אירוני שהבשורה על לכתו מגיעה דווקא בזמן שהחירויות שביקש להנהיג נחטפות מהעם הרוסי שוב. יהי זכרו ברוך.
הכותב הוא נשיא ועידת רבני אירופה וכיהן כרב הראשי של מוסקבה בין השנים 1993־2022