יותר מ־50 שנה אני רופא. רופא מדור אחר. עשיתי חמש שנות התמחות. המשכורות היו זעומות (תגיד תודה שיש לך מקום להתמחות בו). לא קיבלנו אישור לתורנות במחלקה, לפיכך היה עליי להיות תורן מחלקה ותורן חדר מיון במקביל. אם התעורר צורך בייעוץ במחלקה אחרת, גם זה היה במסגרת תפקידי.
שעות מנוחה לא היו חלק מ־36 השעות מתחילת התורנות ועד סופה. היינו מעבירים יום עבודה רגיל במחלקה, ממשיכים לתורנות, ולמחרת בבוקר שבים למחלקה ליום עבודה נוסף. בסופו של פרק זמן כזה לא רואים, לא שומעים, לא מבינים ולא מתפקדים. אני אישית הייתי מעורב בתאונת דרכים לאחר תורנות מתישה במיוחד. העבודה בתורנות תמיד קשה, וככל שאתה בשלב נמוך יותר בסולם המתמחים, רב הסיכוי שיריצו אותך יותר.
בארצות רבות התורנות נמשכת שמונה שעות, מקסימום 12. זה זמן סביר. בארץ המתמחים מבקשים לקצר את משך התורנות ל־16 שעות. גם זה זמן רב שבו אתה עובד כמעט ללא מנוחה, וכאשר אתה חוזר הביתה, קשה לגייס עוד תשומת לב למשפחה. המחשבה ממוקדת במיטה, ואיך להגיע אליה כמה שיותר מהר.
למנהלי המחלקות יש נקודת מבט אחרת, שיש בה מן הצדק. צמצום שעות התורנות משמעותו פחות פעילויות, פחות ניתוחים, פחות התערבויות רפואיות ומכאן גם פחות ניסיון שנרכש. האם יאריכו את משך ההתמחות כדי לזכות בידע הנדרש? ואם תקוצר תורנות, מי יחליף את הרופא שסיים משמרת? מי ישלם למחליף משכורת? הרי כל המערכת בחוסר תקנים ובמחסור ברופאים. האם יסכימו המתמחים לקיצוץ בשכרם כדי לשלם למחליפים? הרי בין כך ובין כך משכורתם צנועה יחסית למספר שעות העבודה.
לפני כשבועיים מנהל בית החולים רמב"ם ד"ר מיקי הלברטל הודיע למתמחים שאם לא ייסוגו מהתפטרותם הוא יגייס רופאים אחרים תחתיהם. 11 מתמחים נסוגו. אפשר להבין אותם. קשה למצוא מקום התמחות, בעיקר בבתי חולים גדולים ויוקרתיים. מצד שני, אפשר להבין את תגובת מנהל בית החולים. הוא חייב לתת שירות לחולים, יד נוספת לרופאים הבכירים. זו אחריותו.
כולם צודקים, אבל במערכת בריאות מורעבת שהוזנחה שנים רבות אין פתרונות קסם. לא קל להיות רופא במערכת שרוצה לשמור את הרופאים הטובים אצלה, ותמורת הזכות להתמחות נותנת להם משכורות זעומות ותנאי עבודה שלא התאימו לתקופתי, ובוודאי שאינם מתאימים היום.