אחת מחוויות הילדות המכוננות שלנו, ילדי שנות ה־80 ביישוב עפרה, הייתה במפגש השבועי שהתרחש בכל שבת בצהריים. כל ילדי היישוב התכנסו לרחוב הראשי למשחק “תחנות”, מעין גרסה ישראלית שכונתית למשחק הבייסבול האמריקאי. לא הייתה אז משמעות לגיל, מגדר או מעמד. מי שבא ברוך הבא. בראייה לאחור, הרגעים המועטים הללו בכל שבת בצהריים יצרו חיבור עמוק בין ילדי היישוב. המשחק יצר בסיס חזק למכנה משותף, מעין גאוות יחידה עמוקה, שזר לא יבין את ערכה.
ילדיי גדלים היום גם ביישוב קהילתי קטן, אך חסרה להם שעת משחק כזו שמייצרת רעיון מסדר וחיבור עמוק. זה איננו רק סיפור על זיכרון שהיה ואיננו, אלא משל מריר על התהליך שעובר על החברה הישראלית ובעיקר על העם היהודי. בראייה היסטורית, העובדה כי באותן אלפיים השנים שבהן היינו מפוזרים על פני כל רחבי הגלובוס נותר כמעט בכל רגע קשר רוחני ורגשי עמוק בין הקהילות היהודיות השונות, היא דבר מופלא שייצר המשכיות יהודית לאורך זמן. החיבור והמחויבות ההיסטורית העמוקה לרעיון היהודי המשותף שבבסיסו ירושלים, הם שדחפו את הקהילות היהודיות להתכנס תחת החופה הציונית.
למעשה, שני האירועים המכוננים בתולדות התנועה הציונית, הקונגרס הציוני הראשון שאירע לפני 125 שנה בבאזל, ורגע הכרזת העצמאות בתש”ח, אירעו שניהם בשעה היסטורית ייחודית שבה כל חלקי העם הסכימו לשבת יחד ולנסח מסמך הסכמות. נהוג לראות בתוצאות האירועים הללו נס שהתחולל, אך אולי היה הנס בכך שהצליחו היהודים להסכים לשבת לשעה אחת, להניח את המחלוקות וליצור עתיד משותף. שעת הכושר הייחודית נבעה גם מהבסיס המשותף הרחב שהיה לעם היהודי לאורך הדורות.
למרבה האבסורד, דווקא כאשר העם היהודי ביסס לעצמו מדינה עצמאית וריבונית, ישנו חשש שהמכנה המשותף שהחזיק בכל הדורות הולך ונפרם. הישראלים פועלים במדינת ישראל, אך החומות הולכות וגבהות בינינו לבין יהודי התפוצות.
גדלתי בסביבה אידיאולוגית, שלימדה אותנו להעדיף את טובת הכלל על פני הגשמה אישית. נאבקנו על דרכנו בתוך החברה הישראלית, לעתים תוך נטילת מחירים לאומיים ואישיים, אך דווקא הוויכוח המר והמשותף על עתיד ארצנו וגבולותיה הביא להבנת חשיבות מרקם החיים המשותף שלנו ושבריריותו. שיחקנו על אותו מגרש, גם אם הכללים הוחלפו לפעמים תוך כדי המשחק. מגיל צעיר ניטעה בנו ההבנה שיש לשכנע את הצד השני, דווקא משום שאנו חיים כאן יחד, ואף צד בוויכוח לא ילך לשום מקום אחר.
אך לבירורים החשובים בתוך השיח הפנים־ישראלי היה מחיר. המרחק בינינו לבין יהדות התפוצות הלך וגדל. הריחוק נבע לא רק מקשיי שפה, אלא גם מקשיי הבנה. כאשר אין מרחב פעולה משותף, קשה עד בלתי אפשרי לייצר שיח משותף.
בעשור האחרון נחשפתי לעולם המופלא של הקהילות היהודיות בתפוצות. נוכחתי לראות כי החיבור בין כל חלקי העם היהודי תחת רעיון משותף הינו הכרחי להמשכיות יהודית יציבה וחזקה.
כנאמנים לרעיון הציוני, שהינו אידיאל מתמשך, עלינו להרים מחדש את דגל ישראל כמדינת העם היהודי. לפיכך יש לנו אחריות ומחויבות לעם היהודי כולו ולא רק לאזרחי ישראל. בישראל יש כיום עושר רוחני, חוסן לאומי, יציבות כלכלית וראייה אסטרטגית שלא היו לה מעולם, אך לצדם נטייה להסתכל פנימה ולא החוצה. זוהי החובה המוסרית שלנו כחברה לסלול דרכים חדשות שמחברות כל יהודי לביתו הלאומי וכל ישראלי לאחיו שבתפוצות.
הפיר הגדול שנוצר בינינו נובע מחוסר השיח, מחוסר ההיכרות ומהבורות שקיימים בין הצדדים. בניגוד לעבר, הפתרונות לריחוק שהולך ונפער בעם היהודי כיום לא יגיעו מפאנלים ומבירורים נוקבים של רעיונות, אלא דווקא מחיכוך ומפגשים תוך שימוש ביוזמות ותכנים שמייצרים מרחב משותף. רק כך נוכל לחזור למגרש ולשחק יחדיו בין התחנות השונות.
הכותב הוא יו״ר המחלקה לפעילות בתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית