יש להתייחס בדאגה לנתונים המתפרסמים על ערעור אמון הציבור במערכת המשפטית

צ'ילה הייתה בימים האחרונים בחדשות כשנשיאה השמאלי קיצוני והאנטי־ישראלי גבריאל בוריץ' סירב לפגוש את שגריר ישראל החדש, אך היא עשתה כותרות עוד יותר משמעותיות לפני שבועיים כשתושביה דחו ברוב מוחץ את יוזמת ממשלתם לחוקה חדשה שהייתה משנה את צ'ילה למשהו בין "1984" של אורוול לאנרכיה מוחלטת והייתה הופכת את מערכת המשפט שלה לכלי שרת בידי השלטון. חמור כששינויים כאלה מתוכננים במדינה עם חוקה כמו צ'ילה, חמור שבעתיים כשהם מתוכננים במדינה שאין לה חוקה כמו ישראל.

יש, כמובן, הבדלים; ממשלת השינוי על כל מגרעותיה וסטיותיה איננה ממשלה שמאלית קיצונית כמו זו בסנטיאגו, שרצתה להפוך סדרי עולם במכת פטיש, אך האפקט המצטבר של צעד קטן פה, צעד קטן שם, מסוכן לדמוקרטיה לא פחות. כך, למשל, מציעים בני גנץ וגדעון סער (שר המשפטים, לא פחות) שהרכבת ממשלה לא תהיה מותנית ברוב בכנסת, ומי שירכיב אותה יהיה באופן אוטומטי ראש הרשימה הגדולה, גם ללא אמון הכנסת והרוב בציבור.

דוגמה נוספת הייתה איוש ועדת החקירה לאסון מירון, אך דוגמה בולטת במיוחד למנטליות הספק־דמוקרטית של הממשלה היא המערכה המשפטית־פוליטית סביב מינויו של מני מזוז לתקופה בת שמונה שנים לתפקיד יו"ר הוועדה למינוי בכירים — מערכה שבה הממשלה והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה מוצאות עצמן בעימות ערכי ומעשי עם בית המשפט העליון.

לשופט לשעבר מני מזוז יש דעות פוליטיות מסוימות והן באו לעתים לביטוי גם בשבתו כשופט עליון, אך הן אינן פוסלות אותו אפריורית לתפקיד, גם אם הן חריגות מבחינת רוב הציבור. אך הרצון למנות אדם לתפקיד מפתח בתחום הממשלי לתקופה ארוכה של שמונה שנים ללא אפשרות לשינוי או תחלופה, כביכול מטעמי יעילות, מעיד על כוונת הממשלה הנוכחית להחזיק במושכות השלטון כמעט בכל מחיר — ואם זה לא יצלח, לחבל בעבודת הממשלות הבאות.

המהלך הזה, כמו מהלכים אחרים, אופייני לממשלה שאיבדה את אמון הציבור ושאולי מעולם לא רכשה אותו, אך גם איבדה את האמון בעצמה. זו המעידה הקשה השנייה של היועצת המשפטית (המעידה הקשה הראשונה הייתה כשהתירה לצבא לפתוח בפעולה שעלולה הייתה להתפתח למלחמה, ללא אישור הקבינט) והיא מוכיחה בעליל שצודקים אלה שטוענים שיש לפצל את תפקידי היועץ המשפטי לממשלה, שהוא מינוי פוליטי ביסודו, עם מראש הפרקליטות שצריך להיות נטול השפעות פוליטיות.

שרי הממשלה הנוכחית ונציגיה, כולל היועצת המשפטית, מרבים להתריע על הסכנה שנשקפת, כביכול, מכמה עשבים שוטים בימין ובעולם החרדי למערכת המשפט, אך בהרב־מיארה אולי לא הבינה את הסתירה שבין דבריה ש"האחריות לגיבוש מדיניות הרשות המבצעת, קרי הממשלה, מוטלת על הדרג הנבחר" ובין הנטייה המעשית והמנטלית של הממשלה הנוכחית לזלזל בדעת הציבור ונבחריו.

במדינת חוק ודמוקרטיה אסור שיהיו בעיקר מס שפתיים לניגוח האופוזיציה, וגם מבחינה זאת יש להתייחס בדאגה לנתונים המתפרסמים חדשות לבקרים על ערעור אמון הציבור במערכת המשפטית ובשלטון החוק, וכפי שכותב העיתונאי נחום ברנע, איש שמאל דווקא: "לא מעט פרשות מביכות התרחשו בשנים האחרונות בקרב השופטים, ובמערכות היחסים בינם לבין הפרקליטות ובינם לבין המערכת הפוליטית. האמון של הציבור בשופטים ירד, בחלקו בגלל שטיפת המוח של גורמים בימין, בחלקו בגלל אטימות ויוהרה".

מדינת חוק ודמוקרטיה אכן חד הן, והתרופפות אחת מהן פוגעת גם בשנייה. פרופ' ניר קידר, היסטוריון המשפט בארץ ונשיא מכללת ספיר, אומנם סבור שהדמוקרטיה ומערכת המשפט עדיין אינן עומדות לפני כליה, בעיקר מפני "שבימין וגם בשמאל יש תודעה דמוקרטית עמוקה", וזה כנראה נכון לגבי הציבור הרחב, אך לא בהכרח לגבי גורמים שאחריותם לנעשה היא ישירה ומכוונת. הממשלה הבאה והמערכת המשפטית כולה, יהיו מצוות בבדק בית יסודי של המערכת המשפטית כדי להחזיר עטרה ליושנה, כשכל העולם יכול היה להתקנא בה. בצ'ילה הציבור החליט ופעל — זו יכולה להיות דרכו גם של הציבור הישראלי.