מערכת הבחירות הנוכחית, בדומה לארבע שקדמו לה, עסקה עד הימים האחרונים רק בסוגיה אחת: כן ביבי לא ביבי. ראש הממשלה לפיד היטיב לעשות כאשר החליט לכלול בנאומו בעצרת האו"ם אמירה לגבי הקמתה של ישות מדינית פלסטינית לצדה של ישראל. אלא שדווקא מרוב נאומו של לפיד התלהבתי פחות כי בסיסו היה פחד והפחדה ומעט תקווה.
לפיד באו"ם: "הסכם עם הפלסטינים הוא הדבר הנכון לביטחון ישראל"
בנט תקף את לפיד לקראת הנאום באו"ם: "אין היגיון להציף את רעיון המדינה הפלסטינית"
נראה כי גל הפיגועים האחרון וההתרעות הרבות הביאו אותו למסקנה הנכונה כי תם עידן ההתעלמות מהבעיה הפלסטינית. מקהלת התגובות לאמירה שטרם נאמרה הזכירה לי תגובה פבלובית: עוד בטרם נאם כבר קפצו צעקני הימין וגינו את מה שהוא היה צפוי להגיד, תוך שכחה מוחלטת שגם מנהיגם הבלתי מעורער נתניהו אמר בעבר דברים דומים בעצרת האו"ם.
מאז שנפתלי בנט החליט כי ממשלתו לא תעסוק בנושא הפלסטיני, סדר היום הלאומי האמיתי וצורכי אזרחי ישראל נדחקו לשוליים. כל מחקרי הבחירות הראו כי בסופו של יום, בעומדו לבד בקלפי, הגורם המשפיע ביותר על ההצבעה של הבוחר הוא שאלת הביטחון בהקשר המדיני. אזרחי ישראל, בניגוד לרוב להגני האולפנים, קובעים את אופי הצבעתם על פי התשובה שהם נותנים לעצמם בשאלה החשובה ביותר בעיניהם: מי ייתן להם יותר ביטחון? או במילים פשוטות: כיצד פותרים את הסכסוך רב השנים והעקוב מדם בינינו ובין שכנינו הפלסטינים ונותנים תקווה לילדינו ולנכדינו?
שמעתי את נתניהו מגיב על דברי לפיד ומתפאר בעובדה שהממשלות בראשותו הסירו את הסוגיה הפלסטינית מסדר היום. אירועי הימים האחרונים וגל הטרור הנוכחי הוכיחו לנו שוב שהסוגיה הפלסטינית ואיתה השאלה הקיומית המכרעת של יחסינו עם שכנינו - נמצאות באופן מובהק על סדר היום, ודחיקתן לקרן זווית היא עורבא פרח.
ירי עם נפגעים על חיילינו בשטחים, רצח של קשישה בחולון, בקבוקי תבערה בכבישים – כל אלה הם עדות עצובה וכואבת לכישלון תפיסה זו. הסכסוך האלים בינינו ובין שכנינו ממשיך לגבות מחיר דמים. הסכמי אברהם, על אף חשיבותם הרבה, אינם תחליף להסכם עם הפלסטינים. יש במערכת הפוליטית גם מי שפוחדים לחזור על מילות המפתח של השגת הסכם - “ויתור טריטוריאלי" - ומספרים סיפורים מופרכים על “ניהול הסכסוך" במקום פתרונו; “נקל בצעדים כלכליים, נגדיל בפעם המי יודע כמה את תחום הדיג ברצועה, נוסיף אישורי עבודה" ועוד כהנה וכהנה.
זה גם סוג של התעלמות מהמציאות: רק תהליך מדיני ויצירת אופק מדיני לשכנינו ימנעו את התגברות הגל ששום מבצע צבאי לא יעצור. הגיעה העת שהנושא המדיני יחזור למקום החשוב במערכת הבחירות. כל אזרח שיעמוד מול תיבת ההצבעה יכריע אם במדינה דו־לאומית רצונו - מדינה שתביא לאובדן הרוב היהודי במדינה, לאובדן המשטר הדמוקרטי וליצירת סוג של מדינת אפרטהייד. שלא לדבר על העובדה שניאלץ לשלם מכיסנו האישי את צורכיהם של כמה מיליוני פלסטינים.
אני מודע לעמדה הגורסת כי “אין עם מי לדבר" ו"אין פרטנר". מניסיוני, כאשר יש פרטנר ישראלי, “יש על מה לדבר“ ואז מיד “יש גם עם מי לדבר". במשך שנים התפיסה השלטת וההרסנית הייתה שאין עם מי לדבר בחזית הדרומית. גישה שעלתה לנו בחיי אלפי חיילים. אחרי ששילמנו את המחיר הנורא התברר כי ה"אין פרטנר" המצרי של אתמול הפך לפרטנר של המחר וחתמנו על הסכם שלום שמחזיק מעמד כ־40 שנה.
החזרת הנושא המדיני־ביטחוני למרכז הזירה הפוליטית היא מהלך נכון, וכולי תקווה שהקקופוניה של מתנגדי הסדר מדיני לא תבהיל את ראש הממשלה ושותפיו ממרכז ומשמאל. מבחנו של ראש הממשלה אינו בהבעת עמדות אלא במימושן. עתה הזמן ששר הביטחון, בני גנץ, יביע עמדתו בנדון לאחר ששותפו, גדי איזנקוט, כבר הביע עמדה ברורה בעד פתרון שתי המדינות.
כבר בשנת 2001 אמר שר החוץ דאז, שמעון פרס, בעצרת האו"ם כי הרוב בישראל מבין כי הפתרון האופטימלי לסכסוך הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל, כאשר שתי המדינות יחיו בשלום, בביטחון ובכבוד הדדי.