אני נדרש לרשימתו של רן אדליסט במדור זה מיום 28.9.22 לא על שום שהוא עוסק בנושא הנוגע לי אישית, אלא על שום שבכל הנוגע לשיטת הבחירות בישראל ולשיטת הממשל בישראל, אסור שתהיה אי־הבנה ואסור שלא נראה את התמונה העובדתית בשלמותה.
חרף החוקים ששינו את פני הדמוקרטיה הישראלית, הגענו לאן שהגענו | רן אדליסט
גוש נתניהו יכול להגיע ל-61 מנדטים, אם רק משהו אחד ישתנה
שיטת הבחירות הנוהגת בישראל, שכתוצאה ממנה הציבור כולו נגרר שוב ושוב ממערכת בחירות אחת למערכת בחירות נוספת, גובה מאיתנו מחיר לאומי כבד, שיש לו השלכות הרסניות גם פנימה וגם כלפי חוץ. מדינה שאינה יודעת לשלב שיטה דמוקרטית עם יציבות שלטונית, היא מדינה שדימויה ומעמדה ייחלשו, ויהיו הישגיה בתחומים אחרים אשר יהיו.
אדליסט מתייחס לחבילת החוקים שאותם ניווטתי בזמנו, בתוקף תפקידי כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה־12, כמתואר בספרי האחרון אשר נכתב יחד עם עו"ד שלומי לויה. הייתה זו חבילת חוקים שנוצרה עקב המשבר הפוליטי החמור של מרץ 1990 עם נפילת ממשלת האחדות הלאומית.
חבילת חוקים זו המתוארת בספר זה אינה חשובה רק מבחינת תוכנה, היא חשובה גם בהיבט מחויבותה של כנסת ישראל למדינה ולציבור. לאחר המשבר הפוליטי של מרץ 1990 וקריסת השיטה הפוליטית, היה ברור לקבוצת חברי כנסת על בסיס רב־מפלגתי כי מוטלת עלינו החובה לשפר את השיטה הפוליטית ולמנוע מצב שבו הציבור יחוש תסכול ואפילו מידה של שאט נפש מפרי הבאושים שמולידה השיטה באופן ישיר.
ברשימתו אדליסט טעה בשתיים. עקרון הבחירה הישירה של ראש הממשלה היה חלק מחוק יסוד הממשלה הרחב, שהוא אולי החוק החשוב ביותר בשיטת הממשל בישראל. חוק יסוד זה טיפל בשורת נושאים מרכזיים, כמו סמכויות הממשלה; סמכויות ראש הממשלה; הסמכות להתקין תקנות שעת חירום; הסמכות להכריז על מלחמה; ויחסי הגומלין שבין הכנסת ובין הרשות המבצעת.
בשנת 2001 בוטלה הבחירה הישירה של ראש הממשלה. היה זה מעשה של שטחיות וחוסר אחריות מצד כלל חברי הכנסת שהסכימו לביטולו הגורף של חוק זה. אפשר היה שלא להסכים לבחירה הישירה, אפשר היה לתקן את חוק הבחירה הישירה, אבל הביטול הגורף הוא שהביא אותנו למצב שבו אנו מצויים היום.
בחוק הבחירה הישירה היה סעיף חשוב ומרכזי: הגבלת תקופות כהונה של ראש הממשלה. לא יותר משתי תקופות כהונה בדומה לשיטה המקובלת בארצות הברית, ואף פעם לא יותר משבע שנים. אם סעיף זה היה נשאר על כנו, לא היינו מגיעים למצב שאליו הגענו היום. אציין שבנימין נתניהו היה אחד התומכים הנלהבים והמרכזיים בחוק הבחירה הישירה במתכונת המתוארת כאן.
אדליסט שוגה שגיאה נוספת וחמורה. הוא כותב: "חוק היסוד הבעייתי ביותר הוא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הכוונה הטובה התנפצה מיד אל סלעי המציאות". אני מתבונן בכל שורת החוקים הרגילים, 24 במספר, שבוטלו על ידי בית המשפט העליון בתוקף הסמכות שהכנסת העניקה לו לפסול חוקים הפוגעים בזכויות היסוד של היחיד:
בוטלו חוקים הפוגעים בחופש העיסוק; הוכרה זכות המינימום של היחיד לקיום אנושי בכבוד; נמנע היעדר שוויון בהנחות במס הכנסה ליישובים שונים; נאסר לעצור חייל ל־96 שעות קודם הבאתו בפני שופט; הוכרה זכות של פלסטינים לתבוע פיצויים מהמדינה אם נפגעו מכוחות הביטחון; נמנעה אפליה לרעה של הבטחת הכנסה לאברכים לעומת צעירים אחרים; טופל אי־השוויון בתחום חובת השירות בצה"ל ועוד.
בפנינו משטח רחב של הגנה על זכויות היחיד. חוק יסוד כבוד האדם לא התנפץ אל סלעי המציאות. הוא נווט בעיקשות ובהתמדה אל חוף המבסס את החירויות וזכויות היחיד בישראל. נכון, לא במים שקטים, במים סוערים, אבל תחת היד הבוטחת של הקברניטים, שגם אם אין אנו תמיד מסכימים עם תוכן החלטתם, הם אלה שהצבנו אותם כשומרים על זכויות היסוד.
כל חבילת החוקים שהועברה בזמנו במהלך השנים 1990, 1991, 1992 שיפרה מאוד את השיטה הדמוקרטית. נכון, עדיין קיימת נקודת החולשה המרכזית שהיא שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית - לא על שום שלא התמודדנו עם אתגר זה, היורד לשורש התרבות הפוליטית בישראל, אלא על שום שכנסת ישראל בשנת 2001 בחוסר אחריות ביטלה את רכיב הבחירה הישירה על כל חלקיו;
ומה שעומד לפנינו כיום הוא האתגר האמיתי של ביסוס יציבות הממשל מבלי שנוותר על עקרונות דמוקרטיים על מנת למנוע סיבובי בחירות נוספים הסופגים כל כך הרבה אנרגיות ומשאבים מהמדינה. זה ניתן לביצוע, אך כדי להשיג זאת צריך להתגבש בכנסת כוח רב־מפלגתי החותר להשיג זאת.