ראש הממשלה יאיר לפיד שב והודיע לאחרונה על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, והפעם בפני קהל שתמיכתו מובטחת מראש: האו"ם. יש אנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח, ואם לשפוט על פי דבריו הנ"ל ונאומו באו"ם באותו נושא, אחד מהם הוא יאיר לפיד.
לפיד באו"ם: "הסכם עם הפלסטינים הוא הדבר הנכון לביטחון ישראל"
מדינות המפרץ תומכות בדברי לפיד: "ביטחון האזור מצריך הקמת מדינה פלסטינית"
לנאום באו"ם אין בדרך כלל השפעה רבה על המציאות המדינית, אף שבארצו של הנואם הוא הופך לדקות של טלוויזיה ולכותרות בעיתונים, דבר ששום פוליטיקאי איננו בוחל בו, ובפרט בתקופת בחירות.
לישראל היו אומנם כמה חריגים לטובה שעשו היסטוריה, כמו הנאומים של אבא אבן, חיים הרצוג, בנימין נתניהו ומשה דיין, אך נאומו של לפיד לא היה כזה, לא רק מפני שלא חידש שום דבר בנושאים החשובים באמת כמו הגרעין והטרור האיראניים, אלא מפני שהנושא שאמור היה להיות הצימוק מבחינתו, כלומר פתרון שתי המדינות, הוא כרגע בלתי רלוונטי לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
כשלפיד אמר שהרוב בישראל תומך בו, כביכול, הוא גם כיזב, שכן סקר עדכני של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה שרוב הישראלים מתנגדים דווקא. לא שאין סיבות שיצדיקו היפרדות מערביי השטחים, או לפחות מחלקם — ובעיקר מהות ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בנוסף לנושאים חברתיים וכלכליים — אך אין לכך קשר מיידי לסוגיית השלום או לשיפור מצב הביטחון.
לפיד התייחס ברפרוף מדאיג לנושא הביטחון כשאמר: "ישראל מציבה תנאי שהמדינה הפלסטינית תהיה שוחרת שלום"; בהחלט תקווה פילוסופית ראויה, אך הדרך הכמעט יחידה לקיומה, כפי שהיה לאורך כל ההיסטוריה, היא שכל סטייה תהיה כרוכה במחיר האפשרי היקר ביותר, לרבות במישור הצבאי, למי שמפר אותה.
הסכמי פירוז נראים טוב על הנייר, אך במציאות אינם שווים הרבה, ומדינה ריבונית ממילא יכלה לבטלם חד־צדדית. במציאות שלנו זה אומר גבולות בני הגנה, עוצמה ביטחונית וכושר פעולה כלפי אויבים מקרוב ומרחוק. זה גם אומר שצה"ל וזרועות הביטחון האחרות יהיו מוצבים בכל מקום ביהודה ושומרון שהממשלה והמטכ"ל יחליטו עליו.
האם במדינה פלסטינית שקרוב לוודאי תישלט בידי חמאס או דומיו, וששלוחי איראן יוכלו לפעול בה כאוות נפשם, לציפייה של לפיד יש בכלל סיכוי? במילים אחרות, אם לפיד באמת חושב על "עתיד ילדינו", שומה עליו להתעשת. אויבינו אינם מתאווים לחיות במדינה פלסטינית "שוחרת שלום" לצד ישראל, אלא במדינה על כל שטחה של פלשתינה (ארץ ישראל) ריקה מיהודים, בין שיגדירו זאת כ"מדינת כל אזרחיה" או אחרת. הם אינם מסתירים זאת, גם אם מסיבות טקטיות ואחרות יביעו נכונות, כשלב ביניים, לפתרון שתי המדינות.
מי שהבין זאת הוא דווקא הנשיא ביידן, כשאמר בזמנו שהשלום ישרור רק כששכני ישראל יכירו בזכות העם היהודי למדינה משלו, וזה, כידוע, לא קרה - לא באוסלו, לא במשא ומתן בראשות שר החוץ קרי, ובעיקר, לא מבחינת התודעה הפנימית של רוב הציבור הפלסטיני. לפיד עשה, אפוא, טעות חמורה, גם עובדתית וגם הסברתית, כשהצהיר ש"השלום הוא ההחלטה האמיצה ביותר שאנחנו יכולים לקבל", כי במילה "אנחנו" הוא תלה את האשמה להיעדר השלום במדינת ישראל ולא בסיבות ובאחראים האמיתיים.
גדולים מלפיד כבר ניסו להתמודד עם המבוי הסתום שמפריד בין העם היהודי שחותר לשלום גם במחיר פשרות כואבות ליריב שמטרתו לגרום להיעלמנו מהשטח. משה דיין חשב על חיים משותפים, לפחות כהסדר ביניים, יגאל אלון הציע פשרה טריטוריאלית מרחיקת לכת, לרבות שינויים דמוגרפיים, ורוב הרעיונות והתוכניות שעלו מאז, עם הסדר טריטוריאלי או בלעדיו, התבססו בצורה זו או אחרת על הגישות הנ"ל, אך התנפצו בסלע השלילה האידיאולוגית והמעשית המוחלטת של הפלסטינים.
"הסכמי אברהם" של נתניהו אומנם קידמו את השלום בין ישראל והעולם הערבי ובמידה מסוימת נטלו את עוקצה של הבעיה הפלסטינית, אך לא הורידו אותה מסדר היום, שעליו תרבוץ כל עוד הפלסטינים לא ישנו את תודעתם.
נותרה השאלה מדוע בחר לפיד דווקא בעיתוי הנוכחי להצגת ילקוט הכזבים שלו, והתשובה הפשוטה היא שאיננו רוצה להחמיץ את ההזדמנות להופיע בפורומים בינלאומיים. כנראה שרצה גם לרצות את הנשיא ביידן (כמו גם בעניין הסכם הגז עם לבנון). אך העולם איננו שטוח וכזבים נשארים כזבים.