מערכת הבחירות האחרונה הציפה כמה שגיאות בסיסיות בדרך עבודתן של המפלגות בישראל המבקשות את אמון הבוחרים, וכדאי מאוד שכלקח של בחירות אלה יפנימו כל המפלגות את משגי הבחירות האחרונות.
השגיאה הראשונה: מפלגות אינן מתאימות עצמן לכללי המשחק של שיטתנו הדמוקרטית. קבענו אחוז חסימה ברמה של 3.25% מכלל קולות המצביעים על מנת לזכות בייצוג ישיר בכנסת. מספר גדול של מפלגות קטנות אינן מפנימות זאת ושוקעות במחוות יוהרה וריבי שטות. הרכיב האישי של המנהיגים הופך עליון וחשוב יותר מיעדי המפלגה. בארצות הברית יש שתי מפלגות בלבד; ובאימפריה הבריטית שלוש בלבד. מדוע?
על שום שבארצות אלו נוהגת שיטת הבחירות האזורית. מפלגה המקבלת את אחוז ההצבעה הגבוה ביותר באזור זוכה בכל הקופה, ואין זה משנה כמה תושבים הצביעו עבורה. מסיבה זו, תנועות פוליטיות בעלות מכנה משותף רחב מתאחדות. אבל אצלנו לא מתאחדים. ולאמיתו של דבר, פוגעים בעקרון הייצוג הדמוקרטי, שכן חלק מקולות המצביעים יורד לטמיון.
השגיאה השנייה: מפלגות שאינן בטוחות שיעברו את אחוז החסימה פורצות בקריאת "הצילו". זהו סימן מובהק של עליבות וחולשה. למפלגה פוליטית אסור לפתוח בקריאות SOS. הן לא אמורות להתקיים מחמת רחמנות הבוחר, אלא בתוקף חופש בחירתו. במקום שיקראו "הצילו", מוטב שיפנימו את סיכוני האמת של אחוז החסימה.
השגיאה השלישית: הנטייה להאשים מפלגה אחרת בכישלונה של המפלגה המוכה או המפסידה. אחת התכונות המכוערות של בני אנוש היא להאשים את הזולת באחריות לכל כישלון במקום לדעת לקבל הפסד בכבוד ואחריות. שום מפלגה אינה צריכה לתמוך במפלגה אחרת ולעזור לה; ושום מפלגה אינה אמורה לצפות שיעשו זאת עבורה. מערכת הבחירות היא תחרות, ובתחרות זו כל מפלגה מתחרה מול כל המפלגות האחרות. נכון, קיימת מגבלה. מפלגה אינה צריכה לתקוף או לבקר את שותפותיה בהרכב הממשלה העתידי, אם אכן היא שואפת להוות חלק מהממשלה העתידית.
אבל מעבר לכך, אף מפלגה אינה אמורה לפעול למען סיוע או חיזוק מפלגה אחרת. זה משבש את כללי המשחק ומייצר זרמים עכורים. על כל מפלגה מוטלת החובה לגדול, להרחיב את ציבור התומכים ולהגביר את כוחה, שכן המבחן העליון הוא באיזו מידה היא זוכה ישירות ובאמת בציבור המצביעים הנותן בה אמון. כל תמיכה המוענקת בסיבוב בחירות אחד תועמד במבחן הביצוע בסיבוב הבחירות הבא. זהו דין הבוחר. וכל מפלגה חייבת לדעת ולהפנים שהיא תעמוד בפני דין הבוחר גם על בסיס פעולותיה והישגיה בין מועד בחירות אחד לבא אחריו. וזה במיוחד נכון באשר למפלגה המהווה חלק מהקואליציה. ציפייה של מפלגה כי מפלגה אחרת תסייע לה היא גם שגויה יסודית מנקודת ראותו של הבוחר.
הבוחר צריך להטיל את פתק הבחירה בקלפי עבור אותה מפלגה שעמה הוא מזדהה נטו ולא עבור מפלגה שהוא התבקש לסייע לה. כל הטענות המטופשות על "שתיית קולות" הן מיתוס תקשורתי. הבוחר עדיין אינו חלק מעדר שאפשר להוביל בניגוד להשקפת עולמו.
והשגיאה הרביעית: מקורה ברשימת המחנה הממלכתי. כל עוד מפלגה זו אמרה כי בני גנץ הוא האדם שיוכל להקים ממשלה – זה בסדר.
לגיטימי לומר ולהצהיר זאת כחלק מקמפיין הבחירות. אבל ברגע שכמה מבכיריה או נציגיה בתחום ההסברה אמרו כי ליאיר לפיד אין סיכוי או יכולת להקים ממשלה – זו הייתה שגיאה חמורה. גנץ מאז סיבוב הבחירות האחרון התגבש כדמות פוליטית רצינית ואחראית. לטעון שהשותף הבכיר שלו אינו יכול להקים ממשלה, ורק הוא יכול, זה מערער את מעמדו כשותף אמין. אסור לנסות ולחזק תזה שכשלה בגוש השינוי לפיה סיעה קטנה היא המציבה את האלטרנטיבה היחידה לראש הממשלה. זה כאילו אימוץ המשגה שנעשה בממשלת השינוי. יתר על כן, אין זה נכון לנהל קמפיין נגד השותף הבכיר שלך ולחזור ולומר כי דווקא לו אין סיכוי להקים ממשלה.
גם כאשר מתנהלת מערכת בחירות עזה על מנת להגיע אל מוקדי הכוח השלטוניים, מוטב שמפלגות יימנעו מעשיית שגיאות המורידות את רמת מערכת הבחירות כולה; ובסופו של דבר פוגעות בהן עצמן.
מנהיגי מפלגות צריכים גם קצת יותר לשלוט במסרים שהם מעבירים לציבור ולמתן עצות שגויות של יועצים למיניהם. דוגמה טובה לכך הוא רון חולדאי. כשהחליט להיכנס לזירת הפוליטיקה הלאומית, הצהיר, בטח על פי עצת יועץ תקשורת, כי יש רק שני מנהיגים בישראל, נתניהו והוא. הוא הציע לעם ישראל לבחור באחד מהשניים. חודשיים לאחר מכן הוא פרש מהמרוץ והשאיר את עם ישראל עם מנהיג יחיד בלבד, שאותו הוא דווקא שאף להחליף כשהחל במרוץ. זה היה מאוד מגוחך ובלתי רציני.