בשבוע שעבר, חלפו 27 שנים בדיוק מהיום בו נרצח ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין ז"ל. שלושה עשורים כמעט מהרגע בו נקרעה הארץ לשניים, אבל באמת, כשאזרחי המדינה קמים בבוקר כשאין מי שישלוט על האנרכיה המבעבעת כמו ביצה בימי המנדט. ועדת שמגר, שקמה כבר באותו החודש, מצאה כי הרצח התאפשר הודות מה שכינו "כשל אבטחתי במקום, חוסר תיאום ואי ביצוע ההוראות והנהלים". קר ושבלוני, כיאה לוועדות שכבר היינו עדים להם בחיינו.
בישיבה לציון יותר מחצי יובל לרצח, הבנו כצפוי שקשה להימנע מלהפוך כל אירוע לקרקע פורייה לחילופי מהלומות פוליטיים, במיוחד שהוא מתרחש במשכן. מן הראוי שנלך קצת אחורה, לשבועות שקדמו לרביעי בנובמבר 2022. שרת התחבורה ויו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי סיפרה שבעיניה היא ממשיכת דרכו של רבין, וטענה כי הרצח הוא, לדבריה "שת"פ של נתניהו ובן גביר של אז". כשהדי האמירה כבר שככו, ממש לפני שבוע, אמר סמוטריץ' שהשב"כ בפעולותיו עודד את הרצח הודות למניפולציות שביצע.
בואו נשים בצד את העובדה שבתקופת בחירות שמענו מנבחרי ציבור הרבה מאוד דברים שבחיים לא היו נפלטים לאוויר העולם, אילולא המעמד הפוליטי היה ניצב על הפרק. האם זה משנה עכשיו, ממש ברגע זה, לפזר האשמות על הטרגדיה האיומה, במקום פשוט לנסות לוודא בכל הכוח שהלהבות לא יגיעו לרמה הזאת שוב לעולם? זה לא מפחיד אף אחד ללכת לישון כשיש ראש ממשלה או חבר כנסת שאנחנו נושאים אליו עיניים, או אפילו מבקרים אותו, בידיעה שהם עצמם חוששים לעשות את עבודתם נוכח גלי הביקורת האימתניים?
ניסיתי להבין מה היה פה אחרי, לשמוע מאלו שכן הסתובבו ברחובות ושמעו את הקולות. התשובה שמצאתי היא סוג של ריק מעורבב עם הלם ותחושה של חלום גרוע שתיכף יסתיים. לאותם הישראלים שהיו כאן ברגעי האימה כבר אין כוח לשכנע אותנו, הצעירים, להיזהר. בגלל זה התפקיד הוא שלנו, גם אם אנחנו ממש לא רוצים בו. אל תטעו, לא מדובר בעוד קמפיין געוואלד ששמענו בלי סוף בבחירות, זאת קריאת כיוון אמיתית שאמורה להזכיר לנו שגם לחילוקי דעות צריך להיות איזשהו גבול תחתון. נכון, סיפור אוסלו היה קשה, אי אפשר אפילו להתחיל לפרט מה עמד על הפרק, וקלישאות על צינון השיח יש כמו מים, או לפחות כמו עליות המחירים התכופות. אנחנו בסיטואציה שונה לגמרי, גם אם הסיפור עצמו התחיל ונגמר בחילוקי דעות פוליטיים.
ובאשר לגופו של עניין: ברור שחייבים לחתור לחקר האמת, גם בפרשות ועניינים שכביכול נסגרו ונחתמו עד תום. אבל משימה זו אינה שמורה לפוליטיקאים מאף כיוון של המתרס הפוליטי, ובוודאי כשמדובר באירוע כל כך צורב שצריך להזכיר לנו, לכולנו, לשמור את הרגל על הברקס גם אם זה כמעט בלתי אפשרי.
יכול להיות שעד לקריאת שורות אלה כבר תהיה לנו ממשלה. לא לנער הזה כולם פיללו כמו שאומרים, ואחרים, אלו שכן, חיים עכשיו את החלום. הריבים לא ייגמרו, אין כל ספק בכך, ומי שמאמין באידיליה ראוי שיוותר על התקווה כמה שיותר מהר. מה כן כדאי לקחת כמשימה? את הפרות הקדושות שלנו, שאפשר לספור על יד אחת, מומלץ להוריד מהגיליוטינה.