כך גם מתפקדי הליכוד. הם הולכים לבחור את הנציגים שהם רוצים לראות בכנסת ובממשלה. וכשדודי אמסלם נבחר למקום הרביעי בפריימריז, הבוחרים מסמנים בכך שהם רוצים שיקבל תפקיד משמעותי. אז למה נתניהו לא נתן? כי כמו שכתב ישראל כ״ץ: ״מינוי שרים הוא בסמכותו הבלעדית של ראש הממשלה".
אז בהשאלה מהסוגיה המשפטית הלוהטת, עולה כאן שאלת הסבירות. נתניהו השיב לבג״ץ כי מינוי אריה דרעי חשוב ליציבות הפוליטית ולאחריות הביטחונית (רמז לכך שנמצאים ״קיצוניים״ בקבינט המדיני־ביטחוני). אז מה תהיה תשובתו לאי־מינוי אמסלם? אמסלם מצא כבר את התשובה: גזענות (לכאורה).
אפשר כמובן להתווכח איתו. הרי מינויים של ה"מזרחים" מירי רגב, אלי כהן, אמיר אוחנה ועוד - סותרת הנחה זו. סביר יותר כי אי־המינוי של אמסלם נובע מאולטימטום שהציב: משפטים או יו״ר כנסת. אלא שהכוכבים לא הסתדרו כפי שרצה, לצערו. עצם הצבת יריב לוין בתפקיד המפתח של שר המשפטים מלמד שהרכבת לביצוע המהפכה המשפטית יצאה לדרך. ומי שחושב שנתניהו (שוב) יבלום יוזמות חקיקה כאלו - לא מבין שהזמנים השתנו.
ולא רק הזמנים, גם הבוחרים. מי שבחר בליכוד וביתר השותפות שמעודדות את השינויים המשפטיים, כל אחת מסיבותיה, ידע זאת היטב לפני הבחירות. זעקות ה״משילות, משילות״ של מתפקדי הליכוד בבנייני האומה ערב ניצחון המפלגה - זו הסיבה שהפעם יהיה קשה לעצור את הרכבת.
נתניהו אולי לא אהוד בתוך הסיעה, אך בקרב הבוחרים הוא פיצח את השיטה. לאור השינויים שבפתח ומילוי רצון הבוחרים, קבוצת ה״מאוכזבים״ תתקשה לעמוד מנגד, ובהחלטות החשובות הם יתייצבו להצבעות - למרות הזעם האישי.
בנושאים פחות מהותיים, ייתכן שנשמע כי תקפה מחלה את החברים והקואליציה תעמוד בפני משברים כאלו שיטלטלו את הספינה, אך לא יטביעו אותה. על כן, לצד טענות המאוכזבים כי הם "לא הסיפור" ולא יפגעו בממשלה, על נתניהו לפחות לפרק את כיסי ההתנגדות מבית ולמצוא פתרונות - כדי לא לפתח זעם מצד השותפות.
התרעות פיקוד העורף